מתחילת המאה העשרים חלו שינויים רבים בתחום בריאות הנפש בכלל ובתחום ההתייחסות למחלות נפש בפרט. בתחילת המאה העשרים הגדירו את מחלת הנפש באופן פסימי מאוד

  בשנים האחרונות אנו עדים למעשי אלימות במשפחה ובעיקר למעשי רצח נשים על ידי בעליהן. מקריאה בעיתונות חלק ניכר ממעשיי האלימות הם בקרב זוגות עולים

בעבודה זו בחרנו להתמקד בסוגיה המעלה דילמה מרכזית בקרב האוכלוסיה החברה הישראלית התפתחה וחלו בה תמורות מבניות מאז קום המדינה. מדובר בחברה מגוונת מבחינה תרבותית

כאשר אנו עוסקים ב"התערבות בשעת משבר", אנו עוסקים ברשימה ארוכה של משברים אשר בעקבותיהם יש מקום להתערבות מסייעת ומטפלת. בדרך כלל מדובר במשברים העלולים להשפיע

שורשיה של הסטיגמה וההסתייגות ממחלות נפש נעוצים בשורשיה של החברה האנושית ובטבעה. משך שנים רבות מקומם של חולי הנפש היה "מחוץ לגדר". החברה הרחיקה את

כמעט בכל זוגיות קורה מידי פעם שיש להתמודד עם מחלה כלשהיא של אחד מבני הזוג. במקרים הקלים מדובר בשפעת עונתית, אלרגיה או במחלה קלה אחרת.

אחד המאפיינים המרכזיים של החלמה הינו התקווה. מחקרים ומאמרים שונים שעוסקים בנושא, הוכיחו כי התקווה הינה גורם מכריע בתהליך ההחלמה והיא נמצאה כמנבאת להתמודדות טובה

כעובדת סוציאלית-מטפלת ותיקה ומנוסה למדתי שהחשיפה למחלה ממושכת, למצוקה רגשית קשה, למצבים מסכני חיים אצל מטופלים – היא חוויה משותפת למטפל ולמטופל וישנה השפעה הדדית

לאבד מישהו או משהו שאוהבים ויקר לנו, גורם לכאב עצום ועמוק. לעיתים הכאב הוא כל כך חד, חזק שאיננו מרפה, התחושה היא שהכאב יישאר לעולם