"ברוגז" הוא אחד המנגנונים שאימצנו בילדותנו. כילדים חווינו לא מעט "ברוגז" כאשר הרגשנו כועסים ומתוסכלים, בטרם יכולנו להבין תחושות אלה ולפתור אותם. ברוגז הוא הפסקת התקשורת באופן הפגנתית ו"שקט", סוג של אמירה ללא מילים, המחליף את השיחה על כעס, כאב, פגיעה ועלבון. במקום לדבר את הדברים, מתנהגים אותם. כלי זה שאומץ אמנם בילדותנו, כאשר לא היו לנו דרכי התמודדות טובים, ממשיך לבגרות. לפעמים מחוסר כלים להתמודדות ולעיתים כמוצא ופתרון זמני ל"הפסקת אש". הסכנה שברוגז כזה יכול להתקבע, מבלי שנמצא דרך לחזור לשיחה ולקשר.
אחד מחוליי הקשר הזוגי וקשר בכלל, הוא "ברוגז" שיש לו אנרגיה משל עצמו. מצד אחד לסוג של הקלה ומנגד, תחושות רגשיות כמו: עצב, בדידות, העדר ערך ועוד. אצל אנשים הסובלים מ"חרדת נטישה", ברוגז עלול לעורר את כל פחדים והחששות ולהשפיע גם על הסביבה הקרובה והרחוקה יותר.
"ברוגז" עשוי להתרחש כתוצאה מאכזבה ופגיעה. הדרך היחידה להתמודדות היא באמצעות ניתוק והסתגרות. ברוגז עשוי לקרות באופן נקודתי וזמני, סוג של פתרון לפסק זמן. מנגד, ברוגז מתמשך החוזר על עצמו, הוא דפוס המצביע על בעיה בקשר ובמערכת היחסים. במקום ללמוד דרכי תגובה יעילות ולנהל סוג של דיאלוג, בוחרים בשתיקה, ניתוק והסתגרות אשר בסופו של דבר עלול להוביל לנתק מוחלט.
ישנם אנשים שאינם מצהירים הלכה למעשה על ברוגז. גם ניתוק וצמצום קשר למינימום הכרחי, הוא סוג של "ברוגז" מבלי להצהיר עליו ככזה. הם מצמצמים את האחר ואת הקשר עימו. בנוסף, ישנו גם מה שקרוי בשפה מקצועית "זעם נרקיסיסטי" הפורץ בעקבות אירועים שנחווים על ידי אנשים לא נרקיסיסטיים, כשוליים למדי, ועל ידי נרקיסיסטיים כדרמה גדולה. הזעם מופנה לרוב, כלפי אנשים קרובים, איתם ישנה מערכת יחסים מורכבת. עולמם מתנהל ב"או שאתה נגדי או איתי…" שיח דיכוטומי של שחור/לבן, ללא צבעי ביניים. מתבצרים בעמדת ה"צודק" וממתינים שהצד השני יעשה את הצעד הראשון לפיוס. המתנה העלולה להתמשך לאורך זמן, כולל התעצמות הרגשות וסכנה למערכת היחסים.
כעס הוא מנגנון אשר לכאורה שומר עלינו מבחינה פסיכולוגית. כך פחות חשופים לפגיעה נוספת. וויתור על כעס עלול לחשוף לפגיעה חוזרת. הטבע האנושי מחפש מקום של שקט ובטחון, גם אם מדובר באשליה זמנית.
אנשים המתקשים לסלוח ולהתפייס בדרך כלל נוקשים, פגיעים ופוגעים אשר הנראים לכאורה חזקים. "ברוגז" מאפשר להם להתבצר בעמדה של כוח ושליטה, גם במחיר ריחוק וניכור. החשש שבהתנצלותם, חושפים עצמם לעמדה מוחלשת של ניצול הפגיעות שלהם. מתקשים להאמין שהתנצלות עשויה לפעול לטובתם. מדובר בהטבעה בעיקר אצל אנשים אשר חווה בילדותם ביקורת, כעס, השפלה וכו'. דרכם לשרוד ולהתגונן הוא באמצעות ריחוק, ניתוק והסתגרות. מנגנונים אלה מופנמים ומופעלים במהלך החיים. מתקשים לתת אמון מפחד שהדברים יחזרו על עצמם ויפגעו שוב.
מדובר בדפוס שאמנם מאפשר סוג של פסק זמן, אך בקלות יכול להפוך לנתק שאינו מאפשר דיאלוג שעשוי להביא לשינוי. קשה לפתח יחסים זוגיים תקינים כאשר אחד מבני הזוג עושה "ברוגז" בכל פעם שמרגיש פגוע, הדבר מקבע במקום ראשוני ואינו מאפשר התפתחות היחסים.
חשוב לבדוק מה הם אותם מנגנונים שאינם מאפשרים דו שיח ו/או התנצלות. מה הפרשנות שהאדם נותן לעצמו ביחס להתנצלותו? על מה הנתק בא להגן? מה מפעיל בתוכנו "ברוגז"? תובנות אלה ואחרות עשויות לחזק את האדם ואת קשריו עם הסביבה. שיחה היא הדרך לפיוס עם עצמך ועם האחר, זה עשוי להיות צעד בונה אמון מחודש. שיחה תאפשר לצדדים לקחת אחריות, לשתף פעולה. כאשר ישנו קושי להשתדל לא לשפוט.
תנאי לתקשורת טובה הוא יכולת קבלה אחד של האחר, לאפשר להתבטא מבלי לחשוש משיפוט, ביקורת וביטול הרגשות העולים. יש לזכור שבזוגיות ובכלל ביחסים בינאישיים אין אמת אחת ואין צודק אחד.