הסיפור של ההורים: המקום שבו הדאגה פוגשת את הכבוד. לפעמים האהבה הכי גדולה היא דווקא להסכים לראות את ההורים בדיוק כפי שהם בחרו להיות. כשיושבים

כשהמועקה באה לבקר ונשארת. הבוקר נראה רגיל, הקפה מחכה, הבית שקט. אז למה כל כך כבד? יש בקרים שפוקחים עיניים לתוך יום שכבר מרגיש מסובך

למה קל לנו לאהוב אחרים וקשה להיות לצד עצמנו. לפעמים נדמה שהעולם מלא אנשים שיודעים לחבק אחרים ושוכחים לחבק את עצמם. אתה יושב בבית, שותה

יש כאלה שצריכים דרמה כדי להרגיש בחיים. קראו מה עושים כשמישהו לא יכול בלי המשבר הבא? יש אנשים שקמים בבוקר ומיד שואלים "מה קרה?" עוד

כולנו מכירים את הרגע בו אנחנו מגיבים בצורה שלא תואמת את מה שקורה כאן ועכשיו – מהר מדי, אימפולסיבי מידי, בעוצמה שמרגישה גדולה על הסיטואציה.

למה ככל שאנחנו נותנים יותר, לפעמים רואים אותנו פחות? בעקבות התגובות המרגשות למאמר הקודם, הבנתי שחסר לנו חלק נוסף בפאזל: הצד שלנו בסיפור. למה לפעמים