יש כאלה שצריכים דרמה כדי להרגיש בחיים. קראו מה עושים כשמישהו לא יכול בלי המשבר הבא? יש אנשים שקמים בבוקר ומיד שואלים "מה קרה?" עוד

כולנו מכירים את הרגע בו אנחנו מגיבים בצורה שלא תואמת את מה שקורה כאן ועכשיו – מהר מדי, אימפולסיבי מידי, בעוצמה שמרגישה גדולה על הסיטואציה.

למה ככל שאנחנו נותנים יותר, לפעמים רואים אותנו פחות? בעקבות התגובות המרגשות למאמר הקודם, הבנתי שחסר לנו חלק נוסף בפאזל: הצד שלנו בסיפור. למה לפעמים

קרה לכם שרציתם להגיד למישהו קרוב שמשהו שהוא עשה לכם או פגע בכם ופתאום מצאתם את עצמכם בתוך ויכוח סוער על הטון שבו אמרתם את

דווקא כשהשקט מגיע סוף סוף ונוצר רגע של הפוגה, המועקה הישנה מתעוררת מחדש. הכובד הזה, שנאגר מפגיעות עבר, מציאות שוחקת ומשקעים שלא מרפים, מתיישב על

"אני רוצה לדבר איתך על משהו". מספיק משפט אחד כזה כדי שהלב יתחיל להגן על עצמו. הלב שוקע טיפה, עוד לפני שנאמרה מילה אחת. המפגשים

פעם שמעתי אדם מבוגר אומר בשקט ובכאב לילד המבוגר שלו, כמעט בלי להסתכל עליו: "פעם לימדתי אותך לדבר, ועכשיו אתה מלמד אותי לשתוק". הילד נותר

“הם לא הפסיקו לאהוב. הם פשוט נשחקו.” ישנם רגעים בזוגיות בהם השגרה פועלת בשקט ואז נכנס משהו מבחוץ שמערער אותה. לא מדובר בקרע בין בני

יש שיחות שמסתיימות ושני הצדדים יוצאים מהן בתחושה שלא הקשיבו להם. שניהם דיברו. שניהם לא שמעו. לא כישלון של אהבה. כישלון של שפה. רובנו פונים