הדימוי שיש למרבית האנשים אודות משפחה הינו שהמשפחה היא מקור תמיכה, חום ואהבה, היושבת סביב ארוחה משפחתית באווירה חיובית ומחוייכת. אלא שבמשפחות רבות קיימים ניתוקים בין חלק מבני המשפחה, ניתוקים העלולים להימשך משך שנים ארוכות וכאלה שלא מתאחדים לעולם. כמטפלת אני מכירה לא מעט ניתוקים המתקיימים בין הורים לילדיהם, ילד להורה (אחד או שניהם), אחים, חמות לכלה וכל הרכב משפחתי אחר שמעלים על הדעת.
ניתוק ומנותקות רגשית (cut-off )מתארים את הדרך בה אנשים מתמודדים עם חוסר יכולתם להרגיש אישיות נפרדת, בפני עצמה. המושג " נפרדות (דיפרנציאציה) של העצמי" מתבסס על תאורית המערכות של Bowen ומסביר את קשייו ונטיותיו של האדם, לשמור על שאיפתו לאוטונומיה ונפרדות מצד אחד, לבין שאיפתו לקרבה ואינטימיות במסגרת יחסיו עם אנשים משמעותיים, כשאמור להישמר איזון יחסי בין שני רבדים אלה. ברמה הבינאישית מדובר ביכולת לעשות אבחנה בין "אני" לבין שאר חברי המשפחה באמצעות גבולות ברורים.
ניתוק עשוי לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות: ניתוק פיזי, ריגשי, התרחקות מהמשפחה הגרעינית, ממקור האיום והחרדה. אחרים יוצרים ריחוק נפשי על ידי הימנעות מקשר, משיחות אישיות או בידוד עצמם באמצעות נוכחותם של אנשים אחרים בכל מפגש עם בן המשפחה. יש החווים את המשפחה, או אחד החברים בה, ככאלה הגורמים כאב, סבל ותחושת חוסר אונים וערך.
רמת נפרדות (דיפרנציאציה) נמוכה אצל בני אדם, גורמות לקושי להבחין בין "אני" לבין "אנחנו". מרגישים ש"נבלעים" על ידי האחר, שאין להם יכולת להיות "אני", מבלי להתרחק ולהתנתק. לכן, כדי לשמור על איזון רגשי, ישאפו לריחוק, התרחקות והסתגרות רגשיים, כדי לא להיפגע מבני משפחה הנחווים על ידם כמסוגלים לגרום וכגורמים לכאב. Cut-off רגשי הוא מנגנון הגנה, שיש לו ביטויים שונים. ישנן משפחות בהן כולם יודעים הכל על כולם, מעורבים בכל, מתערבים ומתערבבים כל הזמן. כאשר עולה דאגה, ביקורת, חרדה וכו' – כולם מעורבים בו זמנית ואין פרט במשפחה המסוגל לחשוב באופן עצמאי, הופכים למארג אחד בלתי נפרד. כדי לא לחוות את העוצמות, הם מתרחקים ומתנתקים.
לעומת זאת, לכידות זוגית ומשפחתית הוא הקשר הרגשי של בני המשפחה זה עם זה. מושג זה כולל גבולות במערכת המשפחתית והזוגית, קואליציות משפחתיות, זמן, מרחב, קבלת החלטות משותפות ועוד. בעיקרון לכידות משפחתית מתייחסת לשאלת האיזון בתוך המערכת המשפחתית בין הנפרדות של כל אחד מחברי המשפחה לבין ה"יחד" המשפחתי, בין שמירת המרחב הפרטי לבין המרחב המשפחתי. במערכת יחסים מאוזנת יש רמה מסויימת של ריחוק רגשי אך היא איננה דומה למנותקות רגשית.
רמת של נפרדות (דיפרנציאציה) גבוהה מאפשרת לאדם לפתח קשרים אינטימיים עם האחר בלא חשש שעצמיותו תאבד ותבלע בתוך ה"האנחנו". היכולת לשאת בברכה שונות והבדלים בינאישיים, מאפשרים לאנשים בעלי רמת דיפרנציאציה (נפרדות) גבוהה, לשמור על איזון במערכת הרגשית ולהפגין התמודדות והסתגלות טובים, גם במצבי לחץ. אנשים אלה אינם זקוקים להתרחקות ממשית כדי להתקיים בתוך המרחב המשפחתי, הם יודעים את הגבולות בין "אני" ל"אנחנו" וממקום זה הם פועלים.
כאמור ישנם סוגים רבים של נתקים המתרחשים במשפחות:
הורים הבוחרים להתנתק מילדיהם, במקרים רבים אינם יכולים ומסוגלים לשאת את השוני ביניהם ושהילדים מתנהלים בנגוד לדעת ההורים. לדוגמא: ילדים שחוזרים בתשובה, בחירת בן/בת זוג שאיננו מקובל על ההורים וכו'. במקרים של גרושין, ילדים צעירים ומבוגרים בוחרים לנתק קשר עם ההורה הנחווה על ידם כ"נוטש", ישנו הרצון להעניש את ההורה שגרם (לדעת הילד) לפרידה. לרוב הדבר נובע מתוך הזדהות עם ההורה הננטש, הזדהות עם הקורבן. במקרים רבים, ההורה הנוטש הוא אובייקט נח לפריקת כעסים, כאב, תסכול, בושה, חסך וכו'.
קשר הורה-ילד אמור להיות הקשר הבטוח ועוצמתי ביותר בין אנשים – זו אמורה להיות חוויה מעצימה, מחזקת, מגוננת ומלמדת. לדאבוננו היא עלולה להיות מערכת קשה שבה ההורות חונקת, מתעללת ומרעילה. התנתקות (בכל גיל), גורמת לתחושת דחיה, כאב ואיבוד האמון במשפחה כבסיס לצמיחה.
כאשר ילדים מבוגרים, הורים לילדים, כועסים מתנתקים ומתרחקים מהוריהם, יש לכך השלכות ארוכות טווח. ניתוק הוא ברוב המקרים מהסבים וגם מבני משפחה נוספים, הילדים גדלים עם העדר חוויה משמעותית של קשר עם סבים, דודים והמשפחה המורחבת, חוויה שהיא בדרך כלל מיטיבה וחיובית עבור ילדים.
ניתוק בין אחים פורץ, במקרים רבים, סביב נושאי קנאה וירושה. למעשה, מדובר בתחושת קיפוח, תחרותיות, בדידות, חוסר הוגנות, השפלה ותחושת חוסר אמון במערכת המשפחתית. יש והקנאה מוצדקת ויש שאיננה מוצדקת והיא תוצאה של משקעים שאדם "סוחב" איתו מרבית חייו, כשהאדם למעשה כועס על הוריו באמצעות אחיו. קנאה בין אחים מוכרת עוד מראשית ההסטוריה (קיין והבל, יעקב ועשיו) והיא חלק מסיפורי משפחות.
אחת הדרכים "לקרוא לסדר" בשל מה שנראה בחירות לא נכונות הוא ניתוק, הרחקה, התרחקות רגשית ופיזית. ניתוק כזה כולל בתוכו מרכיבים של שליטה, שתלטנות וכוחניות הבא להזהיר ולהרתיע מפני קבלת "החלטות שגויות" של משהו מבני המשפחה. או כהגנה מפני איום על שלום המשפחה כמו במקרים כשאחד הילדים חוזר בתשובה, ילד/הורה שגורמים לסערות, מחמות מתערבת ומשפיעה על חיי בני זוג.
במקרים רבים, ניתוק הוא מנגנון הגנה מפני כאב ופגיעות. אדם אינו יכול להכיל בעצמו את העוצמות ולכן בוחר להתנתק (לפעמים זמנית) כדי להרגע. אך תמיד קיימת סכנה שניתוק מתחיל וקשה לדעת מתי וכיצד הוא יסתיים – מתי לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסו. בעיה לא נפתרת אף פעם על ידי ניתוק. יש בניתוק מרכיבים של הרגעה והקלה זמניים. אבל לאדם ממנו מתנתקים, תהיה לעולם השפעה בחייך – בין אם תהיה איתו בקשר ובין אם לא. יחד עם זאת, ישנם מקרים ברורים בהם אדם הוא קורבן לניצול, התעללות פיזית ו/או נפשית, במקרים אלה, אין ברירה אלא להתנתק באופן חד משמעי. גם אם הנושא נשאר פתוח ולא פתור. במצבים אלה חשוב לפנות לטיפול.
כאשר לניתוק יש השלכות רגשיות על האדם עצמו ומושלך גם לתחומי חיים אחרים וקשרים בינאישיים, צריך לנקוט עמדה ולשנות את המצב.
מה ניתן לעשות?
זה לא תמיד קשור אלייך – טוב, כמובן שזה קשור אלייך בעיני האחר. אבל הנושא המרכזי הוא לא מי סובל יותר ומי סובל פחות, אלא הרגש. העובדה שכל הצדדים כועסים וכואבים היא עובדה אותה צריך לנסות ולתקן.
התנצלות – התנצלות היא לא לקיחת אחריות בלעדית, אלא התגברות על גאווה והכרה במה שהאחר מרגיש. תחשוב על התנצלותך כהכרה בכך שנגרם כאב שלא במתכוון. במקום לנתח את הפצעים הישנים, מדברים על איך מתגברים עליהם בדרך כלשהי. כאשר מתנצלים צריך לעשות זאת ברגישות ובכנות ולא לפתוח את הנושא לדיון, כמו בבית משפט – מי הצודק ומי ראוי להענש.
מכתב התנצלות – לא לכתוב SMS, שהוא קצר ותמציתי מידי ועלול להתפרש כחוסר כינות וכתיבה אימפולסיבית. מכתב היא הדרך הטובה ביותר בו אדם יכול להסביר עצמו, משום שלעיתים ישנו קושי לומר בעל פה את שהתכוונו מבלי להיכנס שוב למקורות הרגשיים של הניתוק. מכתב מאפשר שליטה בתוכן, מחיקה וכתיבה מחדש ובחירת מילים שיגעו לרגשותיו של האחר. שיחת טלפון גם היא אפשרית, אבל צריך לזכור ולבדוק אם האחר פנוי לקבל את השיחה – עבודה, בית ילדים וכו'. שיחה טלפונית עלולה לגרור להאשמות ולמעגל ממנו קשה לצאת מפוייסים. הימנע מלהיכנס למקום בו המניעים לשיחה מעוררים ספק. תאמר מה שבאת להגיד, התנצל ותקווה שזה יעזור.אחרי ההתנצלות תן לאחר מרחב כדי לעבד את הדברים. אם לא נוצר קשר, נסה לבדוק ולומר שתשמח לשמוע ולדבר על הדברים.
שמירת ערוצי תקשורת פתוחים – פילוגים וניתוקים כרוכים לרוב באמביוולנטיות (מצב בו מתקיימים בו-זמנית רגשות מנוגדים). כאשר מישהו אומר "אל תדברו איתי לעולם…". ייתכן והוא אומר בדיוק למה שהוא התכוון, אך בחלקים הלא מודעים הוא אומר "תניח לי עכשיו, תנסה שוב אחר כך…". חשוב להמשיך לנסות לתקשר ולא להיפגע ולחשוב שלאחר לא איכפת מהקשר. ממקום של פגיעה לא מנסים יותר וממשיכים להתבצר בניתוק ובשתיקה. מדובר באיזון עדין, בו שתיקות ארוכות הופכות להתבצרות, לקושי רגשי ולמבוכה כאשר, מתכוונים "לשבור שתיקה". גם אם האחר לא נענה, בשל קושי רגשי, חשוב להמשיך ולנסות לשמור על ערוץ תקשורת, לעיתים חד כווני.
ישנם מקרים שאפשר לבקש מחברים או מבני משפחה קרובים לעזור ולקרב, לעשות סוג של תווך מבלי לערב מידי במקורות הסכסוך.
היה מודע במה שניתן שניתן לשלוט – אל תהיה קורבן. כאשר עושים את כל המאמצים ליצור קשר, להתנצל ולהסביר ודבר לא עוזר, המסקנה היא שעשית ככל יכולתך ואינך יכול לשלוט על מה שהאחר מרגיש ורוצה, בשלב זה. אינך יכול לגרום לאחר רצון לסליחה ופיוס, להפסיק את כעסו ולהתמודד עם הפגיעה שלו. שסעים וניתוקים מייצגים, במקרים רבים, פצעי ילדות ופגיעות רגשיות שאינם מאפשרים שינוי. התקבעות ברגשות כואבים, עשויים להוות מנגנון הגנה אשר עוזר לאדם להתקיים עם סוג כאב שהוא יכול לעמוד בו. ניתוק אינו פותר את הבעיה, אבל הוא עשוי להקל על הכאב.
יחסים שסועים הם כאב ובמובנים רבים מלווים בתחושה של אובדן, מוות, המצריכים זמן ופרספקטיבה כדי לעבד אותם ולערוך שינוי.
לסיום: ניתוק הוא סימן מדאיג המחייב התייחסות עמוקה, משום שהוא מעלה על פני השטח ליקויים נוספים בתפקוד המשפחה. ברוב המקרים מתייחסים רק להתנהגותו של המנותק ולא לתרומתה של המשפחה בניתוק, מתכחשים למשמעות הניתוק והשפעתו על המערכת המשפחתית כולה.
כאשר נעשו נסיונות שלא הצליחו להפסיק את הסכסוך והנתק אפשר ורצוי לפנות לטיפול משפחתי. בטיפול משפחתי הצדדים לניתוק מקבלים תמיכה וחיזוק לשינוי, מבלי שאף אחד מהצדדים ירגיש מופסד ומובס. בניתוק ישנה הרגשה של "נצחון" והקלה, בעיקר אצל המתנתק. כדי להסכים לחדש קשר יש צורך באומץ, ויתור, אהבה, איכפתיות ודאגה. מטפל מנוסה יודע לגרום לתחושה אמיתית שיצירת קשר מחודש היא לא אפסד לאף אחד מהצדדים, פיוס והתקרבות הם סוג של חוזקה ולא של חולשה.
בטפול לומדים לשמור על גבולות הקשר מבלי שיהיה צורך לנקוט בהתנתקות מוחלטת, לעזור לכל אחד מהצדדים להבין את גבולות ה"אני" ו"אנחנו". להבין היכן הצורך של האחר לשלוט והקושי להתקיים בתוך מערכת שאינה מאפשרת רווחה רגשית, מרחק ומובחנות עצמית. המודעות שבין ניתוק לבין סימביוזה ישנה קשת מלאה של אפשרויות קרבה/מרחק שהצדדים יכולים לבחור ממנה את הקשר המותאם לצרכים הרגשיים.
המטפל יכול לשלב פגישות משפחתיות ופרטניות כדי לעזור ללבן דברים, להבהיר אי הבנות, פרשנויות והבנות בתפיסה. בטיפול נמצא מקום בו אפשר לדבר על הכאב, הפגיעות, הצורך בניתוק לצד ההבנה שזו אינה הדרך והיא פותרת רק חלק מהבעיה ולא את מהותה.
חוה אוסטרובסקי, עובדת סוציאלית קלינית-מדריכה MSW. בעלת קליניקה פרטית במרכז הארץ. עובדת עם יחידים זוגות ומשפחות, הנחיית קבוצות, הדרכת הסטודנטים והדרכת עובדים סוציאליים. נסיון רב במסגרת שרותי בריאות הנפש הציבוריים. אתר: טיפול פרטני בפתח תקוה | טיפול זוגי בפתח תקוה