היכולת לשמוח ולהנות מהחיים

מזה שנים אני מתלבטת באם היכולת לשמוח ולהנות היא יכולת מולדת או נרכשת. מחקרים מוכיחים שהם גם וגם. מהיכרות אישית עם אנשים, למדתי שקשה להפריד בין הדברים. דהיינו, זו יכולת מולדת, לצד חיקוי של מודלים שהיו לנו – כמו ההורים לדוגמא. כמו כן, ניתן לרכוש את היכולת על ידי פיתוח מיומנויות לראיה אופטימית יותר של החיים ולשמוח במה שניתן. ייתר על כן, פיתוח היכולת לשמוח מביאה איתה מעגל רחב יותר של הנאות, בעיקר במפגשים בין אישיים, בשיפור הבריאות הרגשית והפיזית. חוקר בשם סנדוודון, פרופ' לנוירולוגיה מצא שרגשות שליליים מגבירים מצבים של חולי ומשפיעים על המצב הגופני לאורך זמן. סנוודון מסכם כי "זוהי הרגשה טובה להיות שמח ומלא תקווה. אלו מצבים מהנים שמייצרים מעט מאד לחץ נפשי וגופני, והגוף זקוק להם. זהו עוד דבר שאנשים יכולים לעשות למען עצמם על מנת להישאר בריאים".

ישנן סיבות רבות ומגוונות המקשות על היכולת להנות ולשמוח. כאשר נבין מה עומד מאחורי קושי זה, נוכל ללמוד להתמודד עימו טוב יותר וישנו סיכוי שנלמד להנות יותר.

עצם ההבנה שיש בכוחנו לשלוט במידת השמחה שאנו חשים יכולה להגדיל את מידת האופטימיות שלנו - הידיעה שיש בידינו להתעורר בבוקר עם שמחה בלב, לחוש שאנו שולטים בחיינו, שיש לנו מערכות יחסים הממלאות אותנו שמחה וסיפוק, גם אם לעיתים אין הדבר כך, ידיעה זו יש בה כדי להתחיל להתבונן בחיים באופטימיות גדולה יותר, להחזיר את השליטה ברגשות שלנו, בתגובות ובחוויות החיים עצמה. אנשים נמנעים מלהתמודד עם שינוי, בעיקר משום שמדובר במאמץ וויתור על רווחים משניים – גיוס האחרים או הרחקתם, הכל לפי הצרכים הנפשיים-רגשיים שלנו. להרגיש כעס, חרדה, אשמה, קורבנות – מדובר בבחירה שניתן לשנות אותה, אם נבין למה הם נוכחים, גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ, מדוע עלינו להחליף רגשות אלה באחרים, אופטימיים יותר.
שמחת החיים והיכולת להנאה נוגעות לחיי הנפש שלנו ולמסרים שספגנו בילדותנו מהורינו או מבני משפחה משמעותיים אחרים. יכולת זו, מתפתחת כאשר הורינו מהווים מודל עבורנו, כשהם עצמם יודעים להנות ומפרגנים לילדם כשהוא נהנה.

לעתים אנו חווים רגשות אשם ותחושה ששמחת חיים והנאה הם לא מוסריים. הדבר עשוי לנבוע מכך שהקרובים לנו אינם יכולים או יכלו להנות כפי שאנחנו מסוגלים להנות, בעיקר כאשר גדלים בבית שבו חלק בלתי נפרד היה העצב והדכאון, לא הייתה רשות להנות ולשמוח (כמו אצל חלק ממשפחות ניצולי שואה). שמחה והנאה נתפסה כחוסר התחשבות וחוסר מוסריות. הדבר עשוי ללוות אותנו משחר ילדותנו ועד בגרותנו.

קנאה היא מקור נוסף לאי יכולת להנות ולשמוח. כאשר אנו מתנהלים בתוך מסגרת יחסים משפחתית המאופיינת בקנאה ובעויינות, אנו חשים שאין לגיטימציה או רשות להנות ולשמוח מהמרכיבים החיוביים בחיינו, כמו הישגים משפחתיים, כלכליים וחברתיים. אנו עלולים לתפוס את הישגנו כגורמים לבני המשפחה האחרים לחוש מאויימים, מהצלחתנו ומיכולתנו להנות ולשמוח ולהרגיש אשמה כאשר אנחנו נהנים. כולנו נמצאים בתחרות כזו או אחרת ותחושת הקנאה היא חלק בלתי נפרד מחיינו והיא התבססה בנו עוד בילדותנו המוקדמת כמקנאים או ככאלה המקנאים להם.

ישנם אנשים החוששים לשמוח ולהנות ונמנעים מכך, אם מתוך חשש מאכזבה שתיווצר כש"הכל יתמוטט" ואם מתוך תפיסה שאלו תחושות "לא צנועות", לא ראויות. אנשים אלה מעדיפים להכין עצמם למצבים שבהם עלול לקרות משהו שישבש את הנאתם ושמחתם – מדובר בעיסוק מתמיד בפאסימיות ובחוסר יכולת לשמוח ולהנות. למעשה, מדובר בחרדה המפגישה באופן מתמיד עם תחושת החסר ומונעת מהאדם הסתכלות אופטימית יותר על החיים ופרשנות חיובית יותר לאירועי חיים.

העבודה על שינוי דפוסי חשיבה ורגש מצריכה מאמץ ו"עבודה קשה", אשר שכרה בצידה. לשם כך, יש לוותר על רגשות שליליים, ללמוד לפתח אלטרנטיבות לרגשות אלה ולהרחיב את קשת הרגשות בכלל. כאמור, העדר שמחת חיים והנאה, נובעים מגורמים רגשיים כאשמה, פסימיות ותחרות. לעיתים יש צורך בסיוע מקצועי אשר יאפשר זיהוי של אותם אלמנטים רגשיים אשר חוסמים את היכולת לשמוח ולהנות, לזהות את מקור הגישה הפאסימית, להתחבר לחלק אופטימי יותר באישיות ולחזק את היכולת להינות מהקיים.

היבט נוסף וחשוב, הוא השפעת היכולת להנות לשמוח על מערכות זוגיות. ג'ון גוטמן, חוקר שעוסק בחקר הנשואין, מצא שניתן לנבא גרושין אצל זוגות שבהם הרגש השלילי היה דומיננטי. היחסיהם מאופיינים בבוז או בהתגוננות, הבעה של רגשות שליליים באופן תוקפני, בצעקות ובקללות. עוד מצא גוטמן שכאשר ישנם יותר ביטויי ביקורת מאשר ביטויים חיוביים, כאשר מעניקים משמעות שלילית לפעולות של בן הזוג ולא מסוגלים לראות מעשים ומניעים חיוביים – אלה מנבאים ממשיים לגרושין.

כאמור, כאשר יש קושי לערוך שינוי באופן עצמאי, ניתן לפנות לטיפול. אך עם זאת, במקרים רבים ניתן ללמוד באופן עצמאי למצוא בתוכנו שמחת חיים והנאה:

גישה פעילה ותחושת שליטה בחיינו, מצמצמת את חווית התלות בגורל. תחושת חוסר האונים היא חוויה קשה ומשתקת הפוגעת ביכולת להנות ולשמוח ומבססת את החוויה שהחיים שולטים בנו ולא אנו בהם. לעומת זאת, אנו יכולים למצוא פתרונות חדשים למצבים השונים כדי שנחוש שולטים יותר ופחות נשלטים על ידי כוחות גדולים מאיתנו.

לפתח מודעות ומשאבים כדי להינות מהחיים – במקרים רבים אנו עסוקים בדאגה תמידית לעתיד. העיסוק בשאלה "מה אם..." המלווה אותנו באופן טבעי, היא לגיטימית. ישנם מרכיבים מציאותיים בחיינו המעוררים חשש ודאגה. יחד עם זאת, חשוב למצוא את האיזון שבין דאגנות ייתר לבין הכחשה של המציאות. כאשר הדאגה והחרדה מלווה אותנו רוב הזמן, אנו נמנעים מפעולות המסבות לנו שמחה והנאה. כאשר אנו רוצים לעשות שינוי, לאזן בין דאגנות ייתר לבין שאננות ייתר. עלינו ללמד עצמנו לראות תמונה רחבה יותר, ללמוד להפנות משאבים וזמן להנאות היומיומיות הקטנות, לפתח מודעות לעיסוק הייתר בדאגה ולהחליף דאגה זו, בהדרגה, במחשבות ומעשים המייצרים עבורנו שמחה והנאה, על זה נאמר "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

העזרות במערכות תמיכה משפחתיות, חברתיות וקהילתיות. כאשר אנו חשים שמטלות החיים מכבידות עלינו, יש באפשרותנו להעזר בסביבה הקרובה והרחוקה – "רשת תמיכה". מדהים עד כמה שיתוף ועזרה יכולים להקל על תחושת הכאב ועל הקושי הרגשי האובייקטיבי. חלוקה של העומסים השונים, מקלה על חווית הבדידות ותחושת השותפות תורמת לפיתוח ההנאה והשמחה. אנו עשויים להיות מופתעים עד כמה הסביבה נכונה לעזור לנו ולהקל עלינו – תוך נתינה ושמחה אמיתיים.

ללמוד לוותר על תחושת האשמה – להנות ולשמוח הם חלק בלתי נפרד מהחיים. הישגינו ויכולתנו להנות מהם, חיוניים להתפתחותנו ולתחושת הרווחה הנפשית והפיזית. ללמוד לקחת לעצמנו הנאות בלי לחוש אשמה – זו היא מלאכה חשובה. לצאת עם בן הזוג לחופשה, לאכול במסעדה טובה, לצאת לבלות, לקנות לעצמנו משהו שמהנה אותנו וכו', חשובים מאוד. היכולת להנות מכל זה, תלויה ביכולת שלנו לחוות את השמחה ואת ההנאה – לעיתים זו החלטה מודעת אשר לאט לאט מופנמנת ועשויה להפוך חלק בלתי נפרד הקיומנו הרגשי.

כאמור ניתן ללמוד בכוחות עצמנו או בעזרת טיפול - לפתח שמחת חיים ולהנות מהקיים