פעם שמעתי אדם מבוגר אומר בשקט ובכאב לילד המבוגר שלו, כמעט בלי להסתכל עליו: "פעם לימדתי אותך לדבר, ועכשיו אתה מלמד אותי לשתוק". הילד נותר שקט, כנראה לא נמצאו לו המילים באותו רגע.
קיימים בתים בהם אהבה תורגמה תמיד לפתרונות. כשמישהו סיפר על קושי, אבא ידע מה לעשות ואמא באה בעצות מעשיות. לא הייתה שם קרירות אלא רצון בוער לתקן את המציאות עבור מי שאוהבים.
היום הילדים ההם כבר גדולים. הם יושבים מול ההורים שהזדקנו ועושים בדיוק מה שלמדו. כשאבא מספר שהגוף כואב או שהחברים מתמעטים, הבוגר שולף מהארגז פתרונות מעשיים ובטוח שזו הדרך להגיד "אני איתך".
אבל המפגש משתבש. להורים יש מנגנוני השרדות והרגלים ששירתו והגנו עליהם כל חייהם. אלו המנגנונים שהביאו אותם עד הלום. כעת, כשהכוחות נחלשים והקרקע המוכרת נשמטת, הפחד מהזקנה גורם להם להיאחז בהרגלים הללו ביתר שאת.
כשהילד מנסה "לתקן" את מנגנוני ההישרדות של ההורה, הוא נתפס כמי שמפר את סמכותו. לפעמים הקונפליקט מחריף כי הילד נכנס לתוך "משולש" משפחתי, כשהוא חובר להורה אחד כדי לשנות את השני. עבור ההורה שמולו פועלת הקואליציה הזו, הניסיון לשנות את דרכיו הוא אישור מפחיד לכך שהשליטה אובדת.
כדי לחבר את הקרעים צריך לעצור את הניסיון לשנות את מנגנוני ההורים. המעבר מהראש אל הלב מחזיר לכל אחד את המקום המכבד שלו. במקום להילחם בהרגלים, עדיף לצעוד איתם בתהליך איטי ומקרב. הורים לא מחפשים שנציל אותם מהחיים, אלא שנצעד איתם בתוכם.
לפעמים החוכמה היא לוותר על הפתרונות כדי שנוכל סוף סוף לראות את האדם שמולנו.
המלכוד הזה מלווה כל משפחה. מוזמנים לשתף מה הניסיון שלכם מלמד על כך. לפעמים כשהשתיקה הופכת לחומה, כדאי להיעזר ב"מתרגם" חיצוני שיגשר על הפערים ויעזור למצוא מחדש את הדרך אחד אל השני.