קרה לכם שרציתם להגיד למישהו קרוב שמשהו שהוא עשה לכם או פגע בכם ופתאום מצאתם את עצמכם בתוך ויכוח סוער על הטון שבו אמרתם את זה?
זה רגע מתסכל בטירוף. באתם עם כוונה פשוטה. לא רציתם לנצח בקרב, רציתם רק שיראו וישמעו אתכם. שיבינו שכואב לכם ותהיה הקשבה אמיתית ולו לרגע.
אבל אז השיחה מתהפכת בשנייה. מספיק משפט אחד שנאמר בטון שפתאום מקפיץ אותו, או מילה שהוא לא יכול לשאת. לפתע אתם זוכים בתגובה שבכלל לא פוגשת את הנשמה שלכם. מכאן והלאה השיחה מפסיקה לעסוק בכאב שלכם ועוברת לעסוק בדרך שבו בחרתם להגיד את מה שאתם מרגישים. כאן קורה ה"קסם" המעצבן שבמקום לדבר על הכאב שביקש יחס, הנושא הופך להיות "למה את מדברת ככה?".
ברגע שהטון, הנימה והדציבלים הופכים לעיקר, הגבולות בחדר מיטשטשים. אתם, שבאתם עם פגיעה, הופכים פתאום לבעיה. במקום לקבל הבנה, אתם מוצאים את עצמכם מותקפים ומבולבלים. מתחילים לפקפק בעצמכם: האם הרסתי הכל בגלל ניסוח לא נכון? אולי הייתי צריכה לשתוק? בזמן שהצד השני מתבצר בתפקיד הנפגע מהסגנון שלכם, אתם נשארים עם כאב כפול. גם הפגיעה המקורית וגם האשמה על זה ש"התפוצצתם".
הצד השני לא עושה את זה מרוע. זהו מנגנון הגנה אוטומטי. הוא מנסה לייצר לעצמו מרחב משום שהוא לא מסוגל לשאת את המחשבה שפגע בכם. הרבה יותר קל לו להיטפל לעוצמה של הקול מאשר להרגיש אשם. קשר לא באמת יכול לצמוח כשבורחים מהאמת לדיונים על נימוסים.
במקום לנסות בכוח להוריד מגננות, כדאי להבין את המלכודת ששניכם נכנסתם אליה. השיחה הפסיקה לעסוק בכם כי האחר נבהל מהאשמה. ההבנה הזו תעזור לכם לנשום ולזכור ששניכם תקועים. האחד עם הכאב שלא קיבל מענה, והשני עם הקושי להרגיש אשם. זה אולי לא פותר את הריב מיד, אבל מחזיר לכם את היכולת לראות אחד את השני מעבר למלחמה על המילים.