אולי גם אתם מרגישים לפעמים שאם זה לא הצליח לגמרי, עדיף כבר שלא היה קורה בכלל. אם משהו לא היה מושלם, אתם תופסים אותו ככישלון. אם מישהו פגע או אכזב, אפילו פעם אחת, קשה לראות את מה שהיה טוב.
כך נולדת חשיבה של הכול או לא כלום, של או שחור או לבן. חשיבה שאין בה אמצע, ואין בה חמלה לעצמך ולאחר.
חשיבה דיכוטומית מתארת דרך שבה אדם רואה את העולם בשני קטבים בלבד. הצלחה או כישלון. אמת או שקר. אהבה מלאה או היעדר מוחלט של קרבה. אנשים אשר חושבים כך נוטים לייחס כל 'סטיית תקן' או טעות שמשהו הרסני שהתרחש. מדובר במחשבה נוקשה עם מעט מאוד מקום לפשרה.
לדפוס זה סיבות עמוקות המתפתחות לרוב כבר בגיל צעיר. ילד אשר גדל בסביבה תובענית או ביקורתית, לומד שאהבה והערכה ניתנות רק כאשר הוא עומד בסטנדרטים מסוימים. טעות נתפסת כסכנה. כישלון נחווה כפגיעה ואובדן ערך. בתוך עולמו של הילד נבנית אמת פנימית שמפרידה בין טוב מוחלט לרע גמור, בלי מקום לגוונים או דקויות.
אדם הגדל עם דפוס כזה, ממשיך לבנות את עולמו הרגשי מתוך פחד מתמיד לא לעמוד בציפיות. מחפש שלמות, אך חי בתחושת חוסר ערך. כל משימה הופכת להיות למבחן. בכל קשר קיים פוטנציאל לסכנה. כל שיחה פשוטה עלולה להפעיל מנגנון הממיין את ההתרחשות ככישלון או הצלחה, ללא דרך ביניים.
אחת התופעות הנפוצות בקרב אנשים עם חשיבה כזו היא דחיינות. הקושי להתחיל משימות נובע מהפחד שלא יצליחו לעשות אותן באופן מושלם. במקום להסתכן בטעות, הם מעדיפים לא לנסות בכלל. בכך הם מגנים על תחושת הערך העצמי, אבל במקביל פוגעים בעצמם.
גם מערכות יחסים עלולות להיפגע. אדם עם חשיבה של הכול או כלום עלול להתאכזב במהירות. הוא מתקשה להכיל מורכבות רגשית אצל אחרים. אם וכאשר אדם קרוב לא עומד בציפיות, אותו אדם עלול להיחוות כלא אמין, פוגע, או אפילו מאיים. התוצאה היא התרחקות מאנשים, לעיתים מבלי להבין למה.
טיפול בדפוס זה מתחיל בזיהוי. לומדים להקשיב לשפה. משפטים המתחילים ב: " תמיד…", "אף פעם…", "אין טעם…", "אני כישלון…", הם רמזים ברורים לכך שדפוס זה פועל אצל האדם. בטיפול לומדים להבחין מתי הוא משתלט. מה מפעיל אותו. ועל אילו רגשות הוא מכסה.
בהדרגה מתפתחת האפשרות לראות את הרצף. ללמוד שגם וגם הוא בסדר, לומר לעצמנו שגם אם לא הצלחנו לגמרי, עשינו מאמץ. שאם פגענו, הייתה כוונה טובה. גם אם חווינו כישלון, יש לנו ערך.
המטרה אינה לטשטש את ההבדלים או לוותר על ערכים. אלא להפוך את החיים לפחות שיפוטיים ויותר סבלניים. להיות אדם שמסוגל לשאת קונפליקט, לשאת פער, לשאת מורכבות.
בסופו של דבר, החיים לא באמת מתנהלים על פי חוקים של שחור או לבן. הם מתרחשים בטווחים המשתנים שביניהם.
וכשיש מרחב לנוע בין צדדים, יש גם מקום לנשום, לגדול, ולחיות באמת.