במפגשים טיפוליים, וגם בחיים עצמם, חוזרת שוב ושוב תחושת הזרות בתוך הקרבה.
במאמר שכתבתי הפעם אני עוסקת בדיוק בזה – בריחוק שנחווה דווקא בתוך קשרים קרובים, ובשאלה מה מאפשר לנו להישאר נוכחים גם כשהלב נדרך.
ישנם קשרים שנראים מבחוץ מתפקדים ונעימים, אך מביאים איתם כאב שקט. אנחנו נפגשים, מדברים, שומרים על שגרה קבועה של מפגשים משפחתיים. אין ריבים ואין דרמות. הכול מתנהל כמצופה. אבל מבפנים, הלב שותק. תחושת קרבה רגשית לא מתהווה. כל צד מבצע את חלקו, אבל משהו עמוק חסר.
במפגשים כאלה, לעיתים נוצר ויתור הדדי, לא מדובר, על האפשרות להרגיש קרובים באמת. וויתור זה יוצר ריחוק רגשי שלא תמיד נראה כלפי חוץ, אך מורגש מאוד בפנים. זהו כאב שאי אפשר להצביע עליו במדויק. לא מדובר בשקט רגוע, אלא בתחושת ריק פנימי שכמעט אינה נראית או נתפסת.
בתוך קשרים אלה, בעיקר בין הורים לילדיהם הבוגרים, אני פוגשת שוב ושוב תנועה זהה. ההורה מבקש להרגיש משמעותי ורוצה להיות חלק מהחיים של ילדו. הילד כבר בוגר, מחפש מרחב, שומר על פרטיות ולעיתים אף מגן על עצמו בלי להתכוון. המפגש ביניהם נותר ברובו ברמת העדכון. מדברים על השגרה, על חדשות ועל עניינים שוטפים, אך פחות על רגשות.
כך נוצרת הסכמה שקטה. לא כועסים ולא רבים. נימוסים נשמרים והכול ענייני. אבל שום דבר רגשי אינו נאמר. כל אחד נושא בתוכו סוג של כאב שקט, תחושת החמצה שאין לה בהכרח מילים. לפעמים אין הגדרה ברורה למה שמרגישים. רק תחושה ש"הכול בסדר", אבל לא באמת.
עם השנים למדתי להקשיב לרווח שבין המילים. הורים שמרגישים דחויים אך חוששים לדבר על כך כדי שלא להישמע תובעניים. ילדים שמכירים בכאב של הוריהם אך מתקשים להכיל אותו מבלי להרגיש מוצפים או אחראיים. לא מדובר בחוסר אהבה. להפך, יש הרבה אהבה, אבל גם הרבה זהירות. אולי אפילו פחד.
קשרים כאלה מתבססים על דפוסים ישנים, רגשות שלא עובדו, ציפיות שלא הובנו. לעיתים גם זיכרונות מהעבר כמו ביקורת, שתיקות או חוסר הקשבה. כל אלה יצרו מרחק, לא במילים אלא בתחושות.
אני מציעה להקשיב למרחק הזה. לא לברוח ממנו. לזהות שהוא קיים, לא כטעות אישית של מישהו אלא כתוצאה מדינאמיקה שלא קיבלה שם. אין צורך לפרוץ הכול בבת אחת. לפעמים די בהבעה שקטה, מילה, שיתוף. שאלה פשוטה, כמו "גם את או אתה הרגשת כך לפעמים" או "אני יוצא/ת מהשיחה איתך בתחושת ריחוק, ואני לא רוצה להרגיש כך".
דרוש אומץ לומר דברים כאלה. צריך למצוא רגע שבו הלב פתוח. אבל אם מצליחים לייצר את הרגע הזה, אפילו לרגע, משהו יכול להשתנות. נפתח פתח צר שאולי יכניס אור.
אפשר להיעזר גם באדם מבחוץ. טיפול קצר וממוקד יכול לעזור להבין את הדינאמיקה ולבנות דרך חדשה לגשת זה לזה. להבין אחד את השני באמת.
קשרים אמיתיים אינם נמדדים בכמות השיחות או בתדירות המפגשים, אלא ביכולת להיות נוכחים. להרגיש. לפגוש באמת.
לפעמים אין צורך במהפכה. רק התחלה של שיחה אחת אחרת. לא מושלמת, אבל כנה, אמיתית, ועם כמה שפחות הגנות.