לקיחת אחריות על הצרכים שלכם מאפשרת קשר קרוב והדדי יותר.
יש רגעים בזוגיות שבהם נדמה שאם רק הוא יקשיב יותר, הכול יסתדר. אם רק היא תבין מה אני צריך. אם רק…
בלי לשים לב, אנו מתחילים לבנות על בן הזוג שימלא את הצרכים הרגשיים שלנו. הדבר מרגיש טבעי. הרי אם יש מישהו שמכיר אותנו מקרוב, למה לא לבקש ממנו את מה שאנו צריכים?
רק שמתחת לרצון זה מסתתרת תנועה עדינה שמעצבת את הקשר. תנועה של תלות. של ציפיות גבוהות מדי. של העברת אחריות לאחר. גם בתוך קשר אוהב ומשמעותי, האחריות הסופית למילוי הצרכים שלנו, נשארת שלנו.
אתם יודעים מה קורה לפני שמבקשים ממישהו למלא צורך רגשי? צריך לעצור. להבין מהו הצורך, למה הוא כל כך חשוב, איך הוא נוצר, מה הפחד המפעיל אותו? צורך רגשי אמיתי הוא לא סתם רצון להיות אהובים. זו כמיהה שיראו אותנו כמו שאנו. שיבינו בלי שנצטרך לחזור ולהסביר. שיהיה מקום לרגשות שלנו בלי שיפוטים או ניסיונות לתקן אותנו.
אבל יש מלכודת בציפייה הזאת.
כשמצפים שהאחר ימלא את הצורך באופן מדויק, אנשים מוצאים את עצמם מתוסכלים. מאוכזבים, כועסים. חשוב לזכור שלכל אדם יש יכולת מוגבלת. גם לבן זוג אוהב יש רגעים בהם הוא עסוק בעצמו, עייף, או פשוט לא מבין מה בדיוק אנו צריכים.
ככל שהתלות הרגשית גדלה, מתחילים להיווצר דפוסים שמביאים לשחיקה. האחד נשאר עם תחושה שהוא זה שצריך לספק, לנחם, להרגיע ללא הפסקה. מולו, השני חש שכמה שלא יקבל, הדבר תמיד לא מספיק. הקשר נעשה כבד. מעיק. לא משום שאין אהבה. אלא משום שיש עומס רגשי שהופך את האינטימיות למשימות במקום למפגש.
כאן מקומה של העבודה הפנימית.
להבין מה אנו מצפים מהאחר, מה אנו מטילים עליו כשהוא לא תמיד יכול לשאת, מה אנו יכולים להתחיל למלא בעצמנו – לא כדי להיות חזקים ועצמאיים, אלא כדי שהקשר יוכל להישאר מקום של בחירה ולא של הישענות מוחלטת.
בן זוג יכול לתמוך, לעודד, להושיט יד בזמן קושי. הוא לא יכול להיות המקור היחיד לתחושת הערך שלנו.
לפעמים כדאי לעצור ולדבר עם אדם נוסף בנושא. חבר קרוב המסוגל לראות אותנו מבחוץ. או טיפול המאפשר להבין את הדפוסים, לתקן את מה שאפשר, לחזק את המשאבים הפנימיים. פנייה לעזרה מקצועית היא לא ביטוי של חולשה. היא ביטוי של אחריות.
קשר בריא, בין אם עם בן זוג, חבר או בן משפחה, נבנה כשכל צד מגיע ממקום יציב יותר. כך הנתינה והקבלה נעשות מתוך בחירה. לא מתוך פחד.