יש אנשים שנראים מאוד חברתיים. יש להם חברים, היכרות רחבה עם אנשים, ומעגלים שונים של קשרים שנמשכים לאורך זמן. מבחוץ נדמה שהם מוקפים באנשים ושקשרים הם חלק טבעי ופשוט בחיים שלהם.
אבל כאשר מסתכלים על הקשרים עצמם, מתגלה דפוס שונה. רוב הקשרים נשארים ברמה מסוימת של קרבה. ישנם שיחות, מפגשים, היכרות קרובה. אבל יש קושי להתחבר לעומקים רגשיים בו האדם משתף חלקים פגיעים יותר בעצמו או נשען באמת על האחר.
כאשר קשר מתחיל להתקרב יותר ויש יותר שיתוף אישי ונוצרת אפשרות להישען רגשית, מתחילה לעיתים תנועה של התרחקות. האדם פחות משתף, פחות זמין רגשית ולעיתים מצמצם את הקשר באופן עדין. זה לא ניתוק ולא הפסקת הקשר. אלא צמצום בעומק הקשר.
במקביל, כאשר הקשר מתרחק או מאבד מהאינטנסיביות שלו, עולה לעיתים תחושת בדידות או חסר, ואז יש חזרה אל קשרים קיימים או יצירה של קשרים חדשים. כך נוצר דפוס שחוזר על עצמו שבו יש תנועה בין קרבה לבין ריחוק.
הדפוס הזה מאפיין אנשים עם נטייה להתקשרות נמנעת. הם אינם אנשים שלא רוצים קשר, אלא אנשים שמתקשים לשאת עומק רגשי בתוך קשר לאורך זמן. כאשר קשר נעשה קרוב מדי, עולה תחושה של עומס רגשי או חשיפה גבוהה מדי, ולעיתים צורך טבעי להפחית את העומק כדי להרגיש שוב יציבות פנימית.
לכן, הקשרים עצמם יכולים להיות רבים ויציבים לאורך שנים, אך רובם נשארים ברמה שאינה מערבת תלות רגשית עמוקה. יש נוכחות, יש עניין, יש רצף, אך יש גבול ברור לעומק.
עבור האדם האחר בקשר, החוויה יכולה להיות שונה. לפעמים ישנה תחושה של קרבה אמיתית שמייצרת תחושת חיבור משמעותית. רגעים אלה יוצרים ציפיה טבעית להמשכיות קשר עמוק ויציב. אבל, כאשר מופיעה התרחקות, גם אם היא הדרגתית, הדבר יכול להיתפס כפער בין מה שנחווה קודם לבין מה שמתקיים עכשיו.
חשוב להבין שדפוס זה אינו בהכרח ביטוי לחוסר אכפתיות או לחוסר רצון בקשר. לעיתים מדובר ביכולת מוגבלת להישאר בתוך עומק רגשי גבוה לאורך זמן בתוך קשר אחד.
כאשר מבינים זאת, ניתן לראות שהקושי אינו רק אישי אלא גם יחסי. יש אנשים שנמשכים לקרבה, ויש אנשים שמתקשים להישאר בה כאשר היא נעשית עמוקה מדי. ההבנה הזו מאפשרת לראות את הקשרים לא ככישלון או דחייה, אלא כדינמיקה בין שני אופנים שונים של חיבור אנושי.