כעס הוא רגש משני, תגובה נפשית וגופנית לעצב, פחד ו/או תסכול. כעס מופיע לעיתים קרובות יחד עם תחושות של כאב וסבל, ועם חוויות של פגיעה, איום או סכנה )ויקיפדיה).
כולנו כועסים מידי פעם. הכעס איננו הבעיה. הדברים מתחילים להסתבך כאשר מגיבים בכעס לנוכח כל צורה של תסכול, ביטול או חווית דחייה. תוך שהתגובה איננה פרופורציונאלית, מזיקה בטווח הארוך, מונעת מפעולה יעילה ומועילה לקשרים עם האחרים.
חבלה בקשרים איננו מחייב כעס ישיר, בוטה וקשה. לעיתים מספיק שבונים "מחיצה עמידה" בינך לבין מי שיקר לך. נכון, הדבר לא יגרום להרס מוחלט של היחסים, אלא לשחיקה איטית. כעס "מעודן" הבא לידי ביטוי בתעלמות, הצבת מחיצה בינך לבין האחר, שתיקות ממושכות, הבעות פנים המדברות בעד עצמן וכו' הן לרוב התנהגותיות פאסיב-אגרסיב, שלא תמיד מודעים להם בשעת כעס.
לא מעט נכתב על "ניהול כעסים" והתמודדות עמם. יחד עם זאת יש לזכור שכעס הוא מנגנון הגנה. למעשה, מה שעלינו ללמוד לנהל הוא את הצורך בהגנה, בבחירה על מה להגן וכיצד לעשות זאת.
אפשר ומותר לכעוס כאשר אנו רוצים להגן על הקרובים לנו, על עצמנו, על ערכים ועל אותם דברים שיש להם משמעות. מאידך, כעס הופך לבעייתי כאשר הוא מגן על אגו פגיע ושביר. אלה הם האנשים הנפגעים ונעלבים בקלות, מגיבים בכעס ובזעם תוך רצון לשלוט באמצעות התנהגותם, במה שאנשים חושבים, אומרים ועושים.
אגו פגיע נובע מהיסטוריה מורכבת ומגיע עם אשמה, בושה וחרדה. תגובת הכעס מתעוררת לנוכח תחושת ביטול והתעלמות מדברים החשובים לאדם. ניהול כעס לעיתים קרובות איננו מתמודד עם ההיסטוריה האישית, אשמה, בושה, פגיעות וחרדה אשר יוצרים את התגובה.
לימוד ויסות כעסים משפרת את תחושת הערך העצמי באמצעות חיזוק השליטה על חייך, ללא צורך בהתפרצות שנועדה להבהיר מה מרגישים. ניהול כעס מבוסס על כוונה מודעת לנהל רגש לא מודע. הבעיה נוצרת מאחר ותגובת הכעס מהירה יותר ממהירות הקול. זו הסיבה בגללה קשה לשלוט בכעס ולדבר במקום להתנהג את מה שמרגישים. מדובר בתגובה אימפולסיבית ואוטומטית שלא תמיד נתנת לשליטה.
כעס דומה לרפלקס מותנה, ולתגובה אוטומטית של "גירוי-תגובה". ניתן להחליף התנהגות אוטומטית ביצירת התנהגות אחרת. על מנת לבנות תגובות רגשיות יעילות, יש צורך בתרגול עקבי. הדבר דומה לפיתוח שרירים המצריכים עבודה על אותו שריר עד שיבנה. לאחר שנבנה יש צורך כל הזמן לתרגל ולתחזק, כדי שלא יתנוון. קל יותר לתחזק שריר, כשהוא כבר בנוי, מאשר לבנות אותו בכל פעם מחדש.
התגובות האוטומטיות הגורמות לכעס עלולות לנבוע מתחושת אי נוחות רגשית, ירידה בבטחון ובערך העצמי, הגורמים אוטומטית להאשמה של האחר במצב. האשמה יוצרת תחושת חוסר אונים ("אם אני מרגיש רע בגלל מישהו אחר, אני רוצה שידע ויבין מה הוא עשה"). הכעס הוא זעקה של חוסר אונים. הכעס הבעייתי ביותר הוא על דברים שאין לנו שליטה עליהם.
בטווח הארוך האשמת האחר שוחקת את הערך העצמי, מעצימה את התגובות משום שהכעס והטינה הופכים להכרחיים כמנגנון הגנה. תגובה שלילית שהכעס והאשמה מעוררים את האחרים לתגובה, והופכים לנבואה המגשימה את עצמה ללופ של חרדה ו/או דכאון.
כשאדם מרגיש שיש לו ערך עצמי, הוא איננו זקוק או רוצה להאשים אחרים בכעסיו. הוא בוחר לשפר, להעריך, להתחבר ולהגן על האחר.