מרבית האנשים פונים לטיפול כאשר הם מתלבטים באם להתגרש, או כאשר הם מבקשים לשמר את המערכת הזוגית. נראה כי ישנה משמעות רבה לפנות לטיפול גם כאשר בני הזוג הגיעו להחלטה להתגרש. מטרות הטיפול עבור אלה המחליטים להתגרש הינן מגוונות: תפקוד הורי מותאם למציאות החדשה, העצמה של כל אחד מבני הזוג, הבנה שהגרושין לא תמיד שליליים, לעיתים זהו מהלך חיובי והכרחי.
ההחלטה להתגרש נחווית על ידי המבוגרים והילדים כאירוע טראומתי המתאפיין בהכחשה, בושה, חרדה, דכאון, אשמה ועוד. מחקרים מדברים על גרושין כעל תהליך אבל מאחר ויש בו אובדן וסוג של מוות: מות החלום של מערכת זוגית בטוחה ומתמשכת, אובדן האינטימיות, הבטחון, תפקיד ההורה כפי שהיה עד לגרושין. כמו כן בגרושין חווים אובדן של המעמד המשפחתי, הכלכלי, הדפוסים המוכרים, ניתוק מבני משפחתו של בן הזוג, מהחברים המשותפים ולעיתים גם מהסביבה והבית המוכרים. ברוב המקרים גרושין מביאים איתם ירידה במצב הכלכלי ותחושת חוסר בטחון.
מטרת הטיפול הזוגי היא לעזור לבני הזוג לעבד את רגשותיהם, מחשבותיהם ולהעלות על פני השטח את אותם הנושאים המונעים פתרון בעיות. כאשר מחליטים להתגרש, הטיפול עוזר לבני הזוג לעבד את האובדן, להתאבל על הנשואין ומשם לאפשר צמיחה והתחדשות.
מנסיוני כמטפלת זוגית, טיפול עשוי למנוע גרושין. אבל לא תמיד אפשר להשאר בתוך הנשואין והגרושין הם בלתי נמנעים. גם אז בטיפול ניתן להפיק ידע והבנה של הסיבות שהביאו לגרושין, דבר שעשוי לעזור לבני הזוג להשאר ביחסים טובים גם אחרי הגרושין. בטיפול בתהליך גרושין מדובר גם בהתערבות בשעת משבר וכן בהבנה כיצד למנוע חזרה על אותן שגיאות במערכות זוגיות עתידיות.
במקרים רבים כאשר עולה שאלת הגרושין – אחד מבני הזוג מגלה רצון עז יותר לגרושין והאחר פחות. לכן, על המטפל לזהות את חוסר ההדדיות ברצון, את המחוייבות לקשר, את הכאב והצער. קיים הבדל מהותי בין זה ש"שנוטש" לבין זה ש"ננינטש", זהוי זה חשוב גם בשלב הפרידה וגם לאחר הגרושין. על יוזם הגרושין מונחת אחריות ואשמה לפירוק המסגרת המשפחתית – כלפי עצמו, כלפי בת/בן הזוג ובעיקר כלפי הילדים. יש לציין כי לא תמיד הצד שיזם את הגרושין הוא הצד האחראי לפירוק הנשואין. לעיתים, מדובר בבן זוג שסבל משך שנוי והעז לעשות שינוי ולפרק את מסגרת הנשואין. אבל, מבחינת הסביבה הוא זה שנושא באחריות לפרידה.
כאשר בני זוג מחליטים להתגרש, בדרך כלל, הם אינם פונים לטיפול זוגי. לרוב הם חווים כעס, תסכול, כאב, אבל, רגשות נקם, קינאה ועוד. זאת בנוסף לחרדה בשל חוסר וודאות מפני העתיד. כאשר רגשות אלה מציפים את בני הזוג, הם מתקשים להתבונן במצבם באופן שקול וענייני. הם עלולים להיות מונעים על ידי רגשות נקם, הרצון לפגוע בבן הזוג גם על חשבון האינטרסים שלהם או של ילדיהם. מדובר בתקופה בה על בני הזוג להתגייס למשימה קשה ולקבל החלטות גורליות בהקשר של אחזקת הילדים, משמורת הילדים, מזונות, חלוקת רכוש, זכויות שנרכשו משך הנשואין, מקום מגורים ועוד. כל זאת, במקביל לגיוס כוחות לשם התארגנות וגיוס כוחות חדשים לקראת העתיד הלא ברור.
כשאחד מבני הזוג או שניהם, מזהים ריחוק שחל ביניהם – זה הזמן לפנות לטיפול זוגי, במטרה למנוע גרושין רגשיים (אמוציונאליים) בהם כל אחד מבני הזוג מפתח מרחק רגשי ופיזי מבן זוגו ובונה לעצמו עולם נפרד. בטיפול יעלו הסוגיות ביחס לרצון להמשיך בתוך המערכת הזוגית הקיימת. ניתן גם לפנות לטיפול גם בשלב בו מתקבלת ההחלטה אודות פרידה. מטרת הטיפול היא לעזור לכל אחד מבני הזוג להבין מה הוא מרגיש, חושב, רוצה ולקבל החלטה בהתאם לכך. כלומר, כמה הם מחוייבים למערכת הזוגית, לתהליך הטיפול, האם הם רוצים להשאר בתוך המערכת הזוגית או להפרד.
במידה והחליטו להפרד ולהתגרש, יש לכך השלכות משמעותיות גם על הילדים וחשוב לדבר על כך במסגרת הטיפול. ילדים מגיבים לגרושי הוריהם באופן דומה ולעיתים אף קשה יותר מההורים. הם מגיבים בהכחשה ובקושי לקבל את המציאות כפי שהיא. לעיתים, נראה ילדים המכחישים את החרדה והכאב שחשים ונראה כאילו הגרושין לא משפיעים עליהם. מאוחר יותר עלולות להתעורר רגשות ותחושות של אשמה והילד עשוי להרגיש שהוא אחראי לגרושי ההורים.
במקרים רבים, הילדים חווים נטישה מצד ההורים והילד יגיב כלפיהם בכעס, בעוינות, או בהזדהות ייתר עם אחד ההורים. ילדים עלולים להגיב לגרושי ההורים בדכאון ובתחושת יאוש. כמו כן, עלולים להופיע ביטויים גופניים כמו אובדן תאבון, נדודי שינה, בכי, הסתגרות חברתית, קשיים בלימודים, פגיעה בדימוי העצמי והתבודדות. יחד עם זאת חשוב להזכיר שמדובר בתהליך אשר בסופו צפוי להגיע שלב הקבלה וההשלמה של המציאות החדשה.
התגייסות משותפת של שני ההורים בהקשר להורות היא קריטית בתהליך שעוברים הילדים. חשוב למנוע את מעורבות הילדים בקשיים ביניהם ולהעניק לילדים הרבה מאוד אהבה, בטחון והערכה כדי לעזור להם להסתגל למצב החדש.
בתהליך ההתרחקות, הפרידה הרגשית או הגרושין – שני הצדדים עוברים סבל, קושי ורגשות אשם. הצד העוזב מואשם על ידי המשפחה, החברה כנוטש. הצד הננטש חווה סבל רב מעצם תחושת הדחיה, חוסר ברירה, בחירה שאינה שלו אלא של בן הזוג שבחר לעזוב. בדרך כלל, רגשות אלה עולים גם אם הנשואים היו קשים ולא מספקים, משום שהם חלק בלתי נפרד מתהליך הפרידה.
בטפול הזוגי, מתייחסים לשלב בו בני הזוג נמצאים – שניהם יחד וכל אחד מהם לחוד. עוזרים לבני הזוג לקבל את המצב ולבנות חייהם מחדש. כאשר מעורבים ילדים בתהליך, חשוב לתת מקום גם לתהליכים ולשינויים אותם הם עוברים – אובדן החיים המוכרים והשינוי שנכפה עליהם.
לסכום, בתהליך קבלת ההחלטה אם להשאר במערכת הזוגית ולהשקיע בבנייתה מחדש, או להפרד ולהתגרש, חשוב לתת את הדגש על מניעת מעורבות הילדים בקשיים ודווקא בתקופה זו להעניק לילדים אהבה וקרבה, גם אם להורים קשה.
כמטפלת זוגית אני מאמינה שברוב המקרים ניתן לשקם את הנשואין, כאשר שני בני הזוג מתגייסים לתהליך השיקום. אבל ישנם מקרים שהמערכת הזוגית לא ניתנת לשיקום ואז פונים לגרושין.
התהליך צריך להיות מלווה בהבנה על משמעות התהליך העובר על כל אחד מבני הזוג, על ילדיהם ועל סביבתם הקרובה. כל זאת במטרה לבנות גשר לעתיד וחוויה פחות קשה לכל הנוגעים בדבר.