כעובדת סוציאלית-מטפלת ותיקה ומנוסה למדתי שהחשיפה למחלה ממושכת, למצוקה רגשית קשה, למצבים מסכני חיים אצל מטופלים – היא חוויה משותפת למטפל ולמטופל וישנה השפעה הדדית בתוך התהליך הטיפולי ביניהם. כשם שהמטפל משפיע על המטופל, גם המטופל משפיע על המטפל ומתקיימים ביניהם יחסי גומלים בביטויי התקווה אבל גם בביטויי הקושי והייאוש.
מצאתי במחקרים כי חשיפה ממושכת למצבים קשים, כמו שציינתי לעיל, עובדים עלולים למצוא עצמם שחוקים וחסרי מוטיבציה.
אחד הגורמים המרכזיים לשחיקה, היא חשיפה ממושכת למטופלים החווים קשיים פיזיים, קשיים רגשיים, טראומה, מחלות נפש וכו'. בעיקבות חשיפה זו העובדים עלולים ללקות במה שמתואר בספרות ומתורגם ל"תשישות קירבה/חמלה"(Compassion Fatigue) תשישות קירבה היא סוג של שחיקה הבאה לידי ביטוי בעייפות פיזית, רגשית ורוחנית הנוצרת בקרב אנשי מקצוע בעקבות המפגש הטיפולי עם מצבים קשים. נראה כי הקירבה הפיזית והאינטנסיבית עם מצבים של חולי כרוני, או טראומה כרונית, מגבירה את הסיכון של המטפלים לפתח תגובות לחץ ושחיקה העלולות להשפיע לרעה על איכות עבודתם ואף על חייהם האישיים. לדוגמא, מטפל החשוף לטראומה של המטופל חווה בעצמו חלק מהטראומה, חשיפה זו עלולה להציף את הטראומה של עצמו או של הקרובים לו, נושאים בלתי פתורים ו/או לא מעובדים מהעבר. בנוסף, בהבדל משחיקה נפשית, ישנה תחושה חזקה של חוסר אונים, בלבול, תחושת ניתוק מתמיכה ותחושות הדומות לתחושותיהם של המטופלים.
שני מרכיבים המחישים את תופעת תשישות קרבה/חמלה: אמפטיה וחשיפה. המטפל עלול לנוע בין התחושה של כל יכול לבין התחושה של חוסר אונים. התנועה בין שני הקטבים קשורה לציפיות של המטופל מהמטפל: מצד אחד המטפל מהווה עבור המטופל מציל שיכול לעזור לו לצאת מהמצב בו הוא נמצא ומצד שני ישנו מצב נתון שהמטופל לא מאמין שייצא ממנו. בהקבלה גם אצל המטפל מתפתחת תחושה דומה שבה הוא מאמין שיכול לסייע למטופל ופנייה לתחושה של חוסר אונים. נראה כאילו המטפל והמטופל מזינים את המעבר בין הקטבים בסוג של מעגל קסמים.
כדי לצמצם ולמנוע תופעות כמו שחיקה ותשישות קרבה/חמלה, על עובדים החשופים, באופן קבוע למצבים קשים, לקבל הדרכה קבועה. להדרכה שלושה תפקידים: הרחבת הידע, תמיכה רגשית ועזרה בהתמודדות עם המערכות האדמיניסטרטיביות. בהדרכה יש להתמקד על התחושות, הקשיים, והלחץ בה העובד נמצא בעבודתו, הדרכה אמורה לסייע למטפל להתמודד עם הקשיים, התסכולים, הציפיות שלפעמים אינן מותאמות למטופל. כמו כן ההדרכה עשויה לעזור למטפל להתמודד עם קשיו האישיים במטרה לעזור למטופל.
יש לא מעט דרכים שבהם נעזרים המטפלים כדי שיוכלו להמשיך ולעבוד עם אוכלוסיות קשות, על מאפייניהם המורכבים. לכל מטפל יש דרכים משלו להגן על עצמו ולצבור כוח כדי להעניק מכוחות אלו למטופליו. עם זאתמחקרים מראים כי להדרכה המקצועית תפקיד מרכזי המשמש משאב להתמודדות עם הקשיים. ההדרכה חיונית, וכשאין הדרכה בשטח או כשהיא תכופות בלתי סדירה היא לעתים קרובות מבודדת את המטפל מול קשייו.
הספרות הדנה בפיתוח יכולות מקצועיות בעבודה הסוציאלית, רואה בהדרכה משאב חיוני לפיתוח מיומנויות מקצועיות, גיבוש זהות מקצועית, ההדרכה נתפסת כתהליך לימוד הקשור לתפקיד העובד, למטרותיו ולשיפור יכולותיו. יש הסכמה כמעט בלתי מדוברת בין המטפלים כי המטרה הכללית של טיפול היא להיטיב עם בני אדם. מהנחה זו נגזרת הסכמה בין מדריכים שמטרות ההדרכה דומות; להכשיר את המודרכים באופן מיטבי, כדי שבסופו של דבר יוכלו להיטיב עם המטופלים.
על המדריך לגבש סביבת למידה שתהיה גם קוגניטיבית וגם רגשית, ובה יוכל המודרך לא רק ללמוד מיומנויות, לא רק לקבל עזרה בהתמודדות עם מטופלים 'קשים', אלא גם לפגוש את עצמו במקצוע; לפרושׂ את שלל התלבטויותיו וספקותיו, לראות כיצד אישיותו משפיעה על עבודתו, ולפגוש את נקודות 'העיוורון' שלו. לעתים על המדריך לעזור למטפל לנטרל רגשות חזקים שמתעוררים בו, להבינם, להכילם, ובמשך הזמן ללמדו להשתמש בהם כבמקור מידע וככלי אבחון, דהיינו לפעמים להשתמש ברגשות ובבעיות שהם מכשול לעבודה, לנכס, ולכלי.
בספרות דנים בכמה סוגים של הדרכה, ואסקור אותן בקצרה;
1. הדרכה ממוקדת בעובד – הדרכה מסוג זה מרכזת את הפיתוח האישי והפנימי של המודרך, ובה בעת היא מפתחת את הבנתו, מודעותו העצמית והתפתחותו הרגשית של המודרך. ההנחה הבסיסית היא כי ההתמקדות בעובד תתרום ותקדם את התהליך הלימודי.
2. הדרכה ממוקדת בלמידה אינטגרטיבית – בהדרכה זו יש סוג של אינטגרציה בין המרכיבים החינוכיים, האדמיניסטרטיביים וההדרכתיים. הדרכה זו משלבת את האינטלקטואלי (חשיבתי) עם האמוציונאלי (רגשי) ועם ההתנהגותי (מעשי).
3. הדרכה ממוקדת בקשרים – בסוג הדרכה זה הקשרים בין המדריך למודרך הם המוקד. מתייחסים לצמד מדריך מודרך וליחידה מודרך מטופל .המודרך חווה אמפתיה וקבלה מן המדריך, ומיישם זאת על מטופליו. על המדריך להיעזר בעצמו כדי לפתח את מיומנויותיו המקצועיות של המודרך, והמודרך לומד להתייחס למטופל שלו באותה הדרך.
4. הדרכה חמה או קרה – בהדרכה זו מדובר בצורה של ההדרכה ובמסגרתה בתהליך ההדרכה. השפעת ההדרכה אינה תלויה בפגישת הדרכה זו או אחרת אלא באווירה הכללית. ההדרכה הקרה מספקת פחות אינפורמציה, ומצפה מהמודרך להיות מאוד אקטיבי בתהליך, בעוד ההדרכה החמה מספקת המון אינפורמציה, והמודרך פאסיבי.
<u<>
המאמר נכתב בשיתוף עם פזית גבאי, עו"ס.</u<>