כמעט בכל זוגיות קורה מידי פעם שיש להתמודד עם מחלה כלשהיא של אחד מבני הזוג. במקרים הקלים מדובר בשפעת עונתית, אלרגיה או במחלה קלה אחרת. אך ישנם במקרים בהם נאלצים להתמודד עם מחלות חמורות יותר ההתמודדות עשויה להיות קשה. מחלה יוצרת לחץ גדול על קשר הנשואים.
הלחץ והמתח קיימים בעיקר במצבים בהם אחד מבני הזוג חלש, חולה ונזקק יותר משני. לעיתים המצב משפיע על הכנסות בני הזוג, כך שצריך להסתדר עם פחות כסף. גורמים נוספים המשפיעים על המתח והלחץ הם כאבים כרוניים, מחלה שעלולה לסכן חיים, טיפול בילדים קטנים, טפול בהורים מבוגרים, כשבן הזוג החולה מרגיש מדוכא בשל המחלה והוא זקוק להתייחסות וטיפול מתמיד.
נמצא שנשים מתמודדות, בדרך כלל, טוב יותר מאשר להיפך, למרות שישנם גם יוצאים מן הכלל. נשים גדלות עם צפייה חברתית להיות מטפלות.
מה היא הדרך בטובה ביותר להתמודדות עם מחלה של אחד מבני הזוג? האם מחלת אחד מבני הזוג מובילה לסיומה של מערכת יחסים אוהבת? מחלות כרוניות שבדרך כלל אינן מסכנות חיים, אך דורשות תשומת לב מיוחדת לתזונה, לקיחת תרופות בזמן, פעילות גופנית, ביקורים אצל רופאים, בדיקות תכופות ושינוי במהלך החיים ובסגנון החיים. ישנן מחלות כרוניות אשר מתפרצות למשך זמן מה ולאחר מכן ישנה תקופה של הפוגה במחלה והכל נראה בסדר. אלה זוגות אשר חיים בסוג של רכבת הרים עם עליות ומורדות אשר מכניסים אי שקט ומתח למערכת הזוגית.
אין התמודדות והסתגלות מושלמים למחלות כרוניות. אך ניתן ללמוד לחיות עם המחלה ולהימנע מטעויות אותם כדאי להפנים. ראשית, ישנם הרחמים העצמיים או הרחמים על בן הזוג. אנשים בגילאים מבוגרים יותר (למעלה מ-60) מכירים מהסביבה הקרובה של החברים או בני משפחה, מצבים של מחלה. המצב שונה כאשר מחלה תוקפת בגילאים צעירים (30-40). זהו אינו מהלך חיים רגיל: מרגישים שונים, ישנה קנאה באלה הבריאים ושאינם צריכים לשאת בנטל כבד כל כך. ישנה תחושה של תסכול שבה מעגל החיים הרגיל משתבש ומתווסף אליו לחץ נוסף של מחלה, נכות, מעמסה כלכלית, דאגות וחרדה הקשורות במחלה, אובדן האינטימיות וחיי המין. זוגות בהם אחד מבני הזוג סובל ממחלה כרונית, צריכים למצוא את האיזון העדין בין מתן עזרה וטיפול מחד לבין האפשרות שבן הזוג הבריא ימשיך לעשות את כל אותן פעולות שעשה בעבר – מבלי להרגיש אשם.
זוגות שבה המחלה הופכת למחלה "משותפת" או "זוגית" נמצאים בסכון שבו בן הזוג הבריא יפסיק לחיות את חייו יהפוך למטפל וסוג של הורה לבן הזוג החולה, דבר שעלול להפוך את המערכת הזוגית לסובלת ממחלה כרונית ואת בן הזוג הבריא אף הוא לסוג של חולה כרוני. מצד שני, ישנם אותם זוגות בהם המחלה גורמת לחיים נפרדים שבהם בן הזוג החולה עסוק בבדיקות רפואיות, ביקורים אצל רופאים, תזונה ופעילות גופנית המתאימה רק לו. בעוד שבן הזוג הבריא מפתח עולם נפרד של ספורט, תחביבים, עבודה וחברים – דבר המשאיר את בן הזוג החולה מחוץ לפעילות. זוג כזה ימצא עצמו מתרחק ונמנע מקירבה ואינטימיות.
כדי להמשיך לקיים זוגיות טובה לצד מחלה, על בני הזוג, ללמוד לשוחח על השינויים שהתרחשו ומתרחשים בחייהם, לדבר בפתיחות על תחושותיהם והחרדות הנלוות באומץ לב, גם אם נאמרים דברים שאינם נעימים לאוזן. כאשר בני הזוג אינם משוחחים בפתיחות עלול להיווצר מצב שבו אחד מבני הזוג יגיב באופן לא ישיר באמצעות כעס, הכחשה, בהתרחקות וכו'.
כמובן שאין להסתפק רק בשיחות כדי להתמודד עם המצב, אלא יש למצוא פתרונות ממשיים שבה כל אחד מבני הזוג יאפשר לאחר להתקיים בתוך הסיטואציה – כמו לדוגמא בן הזוג הבריא יוכל למצוא לעצמו זמן לתחביב או עיסוק הגורם לו הנאה, תוך שיתוף פעולה עם בן הזוג החולה, למצוא פעילויות מהנות ששניהם יכולים לקחת בה חלק. כמו כן על בני הזוג לשוחח על מידת המעורבות של בן הזוג הבריא במחלת בן הזוג החולה, כמו לדוגמא מתי בן הזוג הבריא מצטרף לביקור אצל הרופא או לטיפול וכו'.
חשוב לזכור שיש ללמוד להתמודד ולהסתגל למצבים חדשים. ללמוד לדבר בכנות ובפתיחות על הרגשות, גם אם זה כולל כעס, תסכול והתמרמרות. כמו כן לדבר הצד הפרקטי של המחלה – מה עושים, מתי ואיך מבלי לוותר על החיים לגמרי. לשמור על אותו איזון דק שבה נשמרת הזוגיות לצד טיפול והתייחסות למחלה.
מחלה עשויה להיות נטל כבד ומעמסה אבל היא מעוררת מוטיבציה למציאת פתרונות חדשים ויצירתיים לצרכים ולכשרונות שלנו. כשיש בן זוג שיכול להיות שותף למסע כזה אפשר להפוך את המחלה למנוף ממנו ניתן גם לצמוח וללמוד על יכולותינו והכוחות הטמונים בנו.