מכירים את השיר ״אצלי הכל בסדר…?״ אלא שלא תמיד הכל בסדר.
על אנשים שאומרים "הכל בסדר" כשבפנים כואב, מתסכל ולפעמים נשבר.
"איך את?" שואלים אותה. "בסדר גמור, תודה" היא עונה. היא חוזרת הביתה, סוגרת את הדלת, ומרגישה איך הכאב חוזר בדיוק למקום שבו הוא תמיד. יש אנשים שחיים עם כאב שאף אחד לא רואה. לא משום שאף אחד לא שואל, אלא כי הם מומחים להגיד "הכל בסדר".
מבחוץ הכל נראה תקין. הם עובדים, מתפקדים, מחייכים, דואגים לאחרים. אבל בפנים ישנו כאב שאין לו שם. לא אירוע טראומטי, לא משהו שאפשר להצביע עליו. פשוט משהו חסר, משהו שהיה אמור להיות אחרת, משהו שכואב בשקט בכל פעם מחדש.
הבדידות האמתית היא שלא מספרים לאף אחד. לא כי אין להם למי, אלא כי הם כבר ניסו לשתף וקיבלו "תסתכל כמה טוב יש לך בחיים" או "אל תקח את זה ללב". שמעו "אתה רגיש מדי", "זה הסיפור שלך". בסוף למדו שתיקה, שלהגיד "הכל בסדר" יותר קל מאשר לראות את המבט המבולבל.
יש לזה מחיר. הם נשארים לבד עם הכאב והתחושה שהם היחידים בעולם שמרגישים כך. סופי השבוע הכי קשים. בימי חול יש הסחה: עבודה, פגישות, משימות. אבל אז מגיע השקט, הריק והכאב מתעורר בעוצמה. "למה דווקא אני? מה לא בסדר איתי?" אין תשובות.
האמת היא שאם אתה מרגיש כך, אתה לא לבד. יש המון אנשים שחיים עם הכאב הזה, מחייכים בחוץ וכואבים בפנים. והכאב שלך? הוא לגיטימי, גם אם אף אחד לא מבין אותו, גם אם יש לך "כל כך הרבה טוב בחיים". כאב וטוב יכולים להתקיים יחד. זו לא כפיות טובה. זו פשוט האמת שלך.
מה עושים? אין פתרון אינסטנט. יש רק את זה: להפסיק לברוח, להפסיק להגיד "הכל בסדר" כשזה לא, להפסיק להתנצל על הכאב. במקום זה, תן לו להיות. תגיד לו "אני רואה אותך". אל תנסה לתקן, פשוט להכיר בכאב. הוא לא צריך פתרון, הוא צריך מישהו שיראה אותו. אתה יכול להיות המישהו הזה לעצמך.