מניחה כאן כדי לזכור ולהזכיר שלעיתים קרובות מסתתר כאב גדול מאחורי הצורך במושלמות. ישנם אלה שאם הצלחתם איננה מלאה, הם ימנעו מלנסות ולהתנסות. הם יישארו במקום הבטוח של העדר תנועה, או תנועה 'קטנה' שהם בטוחים בה. כך נוצר מרחב מצומצם ברמה האישית והבינאישית.
לעיתים, רגעים של הצלחה מתפוגגים כהרף עיין בשל טעות קטנה הבאה לידי ביטוי באמירה "הרסתי הכל". האדם מתקשה בראיה ובחשיבה מורכבת ומאוזנת. בינוניות איננה אופציה עבורו, אם מישהו טעה כלפיהם הוא יבטל ויתרחק, ללא יכולת לסלוח או לקבל את הטעות האנושית של האחר.
אלה משפטים אני שומעת לעיתים קרובות. הם מבטאים תבנית חשיבה נפוצה, קוראים לה חשיבה דיכוטומית או חשיבה של שחור ולבן. בתבנית זו אין מקום לאפור, אין מרחב לטעויות, אין חמלה עצמית, אין חשיבה מאוזנת. זו חשיבה בה כל דבר נמדד באמצעות קצוות של שחור/לבן – הצלחה או כישלון. אהבה או נטישה. מושלם או חסר ערך .
היכן וכיצד נוצר דפוס זה? לרוב, זו איננה בחירה מודעת. חשיבה מסוג זה מתפתחת בילדות או בגיל ההתבגרות, פעמים רבות מתוך צורך רגשי עמוק להרגיש שייכות, רציה וצורך בביטחון והגנה. לדוגמה, ילד אשר גדל בבית המאופיין בשיפוטיות רבה והעדר גמישות – עלול לאמץ תפיסה בה כדי להיות ראוי לאהבה, הוא צריך להיות תמיד "טוב" וכשנכשל הוא מרגיש שהוא רק "רע". לרוב, מדובר בפרשנות רגשית המתבססת על חוויות חוזרות.
עם הזמן, אדם מפנים ומאמץ תפיסה ושפה זו ביחס לעצמו ולסביבתו. הוא מתקשה לראות תהליכים, 'גוונים' של גם וגם – המאפשרים להתקיים גם אם וכאשר הדברים אינם 'מושלמים'. הוא איננו מסוגל לתת מקום לקשיים, שהם אנושיים וחלק מהחיים. מפרש כל סדק שנוצר כשבר מוחלט, כל שתיקה כדחייה כואבת, כל טעות היא הוכחה שהוא לא שווה.
התוצאה עלולה להביא לחיים רוויי מתח, כאב, כעס ותסכול. לצד ריחוק, נוקשות, דחיינות הבאה לידי ביטוי בקושי להתחיל משימות מפחד מכישלון. אדם כזה מתקשה להחזיק ולנהל מערכות יחסים לאורך זמן. חווה כל טעות מצד האחר, כחוסר אמון ובגידה – לא רק בזוגיות, גם בחברות. האדם מתנהל בתוך תחושת מאבק תמידי מול העולם והעולם והפוך.
בטיפול, לומדים לשים לב לדפוסים האלה. לזהות דפוסי חשיבה והתנהגות, את המילים שהן סימנים: "תמיד", "אף פעם", "הכול נהרס", "אין טעם". לומדים לשאול שאלות ולבדוק האם זו באמת כל התמונה? האם יש דרך לראות את עצמי ואת האחרים גם דרך גוונים של מורכבות גדולה ורחבה יותר? לומדים להחזיק ניגודים – גם לאהוב וגם לכעוס. להצליח וגם לטעות, להתקדם וגם להיעצר מידי פעם.
ככל שהשפה והמסגרות המחשבתיות שלנו מתרחבות, המציאות מתגלה כמרקם מורכב של “גם וגם” במקום דיכוטומיה של “או־או”. פתאום אפשר להכיל בו־זמנית חולשה ורגישות לצד עוצמה מתהווה, סיפוק ואכזבה, שמחה ועצב, כשלון ולמידה, סוף והתחלה חדשה.
הנטייה לחשוב בצורה קיצונית היא לא עדות לחולשה. היא עדות לכך שהאדם ניסה לשמור על עצמו בדרך היחידה שידע. אבל יש גם דרכים אחרות.