כהורים, לא פעם אנו מוצאים את עצמנו שואלים, או נשאלים: איך זה שילדים, שגדלו באותו בית, עם אותם חוקים, אותם הורים, אותה שגרה וערכים בכל זאת יוצאים שונים כל כך זה מזה? למה האחד מגיב בביטחון והאחר בחרדה, למה האחד מספר על ילדות מלאת אהבה והשני על ריחוק?
האמת הפשוטה היא שהילדים לא באמת גדלו באותו בית, אולי באותה כתובת עם אותם הרהיטים ואותם ההרגלים. אבל אם להיות כנים עם עצמנו (גם אם קשה להודות): כל ילד חווה גרסה אחרת של ההורים, הבית, האווירה המשפחתית והמצב הכלכלי והרגשי בתקופות השונות. הורים לא מתכוונים להתייחסות שונה ולא שוויונית בין הילדים. אבל הורות היא לא דבר קבוע, היא משתנה באופן טבעי ומושפעת מגורמים חיצוניים ופנימיים: עייפות ושחיקה, לחצים מעשיים ורגשיים, קשיים בעבודה ו/או בזוגיות בתקופות שונות בהן כל ילד נולד.
לילד הראשון, מטבע הדברים מגיעים, עם חוסר ניסיון, עם המון כוונות טובות, אבל גם עם חששות, רצון וצורך להצליח כהורים. עם הילד/ים הבא/ים אחריו יש יותר ניסיון – הוא נכנס לסביבה שיש בה כבר ילדים, לפעמים יש פחות זמן פנוי לכל אחד, אבל גם פחות חרדה וביקורת.
חשוב לזכור שילדים קולטים לא רק את מה שנאמר להם, אלא בעיקר את מה שלא נאמר. את הטון, המבט, האווירה הרגשית. תינוק בן יומו מסוגל לחוש אם הוריו נוכחים או מוסחים, רגועים או דרוכים. הדברים נחרטים.
חוויות אינן נובעות רק ממה שקרה לנו – אלא גם מה שלא קרה. ילד אשר נשאר לבד עם רגשות כואבים, שלא קיבל מענה רגשי, שלמד להסתיר כדי "לא להכביד" – חווה פער אשר נבנה לא סביב אירוע דרמטי בודד, אלא סביב סדרת רגעים שבהם העולם הפנימי שלו לא קיבל מקום.
מרכיב נוסף וחשוב – כל ילד בא לעולם עם אישיות ייחודית, טמפרמנט שונה, דרך ייחודית להבין, לחוות ולהרגיש. ילדים יכולים לקבל אותה תגובה מהורה – האחד ירגיש שהוא אהוב, והשני שהוא "לא מספיק". אנחנו מגיבים לא רק למה שנאמר, אלא גם לאופן בהם הדברים מתנגשים או מסונכרנים עם מי שאנחנו מרגישים בתוכנו.
הדברים אינם באים ממקום שיפוטי המאשים את ההורים, אלא כדי לנסות להבין לעומק את הילדים ואת עצמנו כהורים. זו הזמנה להניח לרגע את המחשבה ש"עשינו הכי טוב שיכולנו" (שבוודאי נכונה) ולהוסיף עליה רובד נוסף – כיצד החוויה נחוותה מהצד השני והפוך.
לכן, כשילד אומר לנו בדיעבד – "הרגשתי לבד", "הרגשתי הכבשה השחורה ", "לא שמתם לב אליי", זה לא הזמן להתגונן או להזכיר את כל מה עשינו למענו. זה רגע של פתיחה,.של הזדמנות לראות איך אותו בית, שהיה עבורנו מרחב אחד, היה עבורם חוויה אחרת.
היכולת להכיר בשונות, להקשיב למה שנחווה, להחזיק את העובדה שכל אחד מהילדים שלנו גדל בתוך עולם רגשי טיפה שונה – זו מתנה אמיתית לכולם. אפשרות זו נותנת לנו הזדמנות להפסיק להיאחז בצורך "להוכיח" שהיינו הוגנים, אנחנו מתפנים להיות נוכחים. להבין, להקשיב, אולי גם לרפא.
וגם אם אי אפשר לשנות את העבר – תמיד אפשר לנסות לתקן לבנות מחדש את הקשר, "לעדכן גרסה", לראות ולתת תוקף לילד שמולנו, וגם את הילד שהיינו אנחנו פעם, כשכולנו מבוגרים.