הבטחתי וקיימתי – זהו הפוסט המלא על איך להפסיק להתקיים רק כדי לרצות את האחרים.
לא סתם קשה לנו להגיד לא.
על המחיר הנפשי שאנחנו משלמים כשאנחנו תמיד מרצים, ועל הדרך לצאת ממלכוד זה.
בואו נדבר על משהו שכולנו מכירים. אתם נכנסים לפגישה ומסכימים למשהו שבכלל לא רציתם. אומרים "בסדר, אין בעיה" כשבפנים צועק לכם "לא!". משנים תכניות, דעות, לפעמים אפילו את עצמכם, רק כדי שמישהו אחר ירגיש טוב. מכירים?
דפוס ריצוי לא נולד אתנו, הוא מתפתח. בדרך כלל בילדות, כתגובה למה שקורה סביבנו. ילדים לומדים שאהבה זה משהו שצריך להרוויח, לא משהו שמגיע לנו סתם כך. ישנם ילדים המבינים כבר בגיל צעיר מאוד שלהיות "טובים" זו הדרך היחידה להישאר במקום בטוח. מה שהתחיל אז ממשיך גם עכשיו, גם כשהמחיר הפך בלתי נסבל.
אז מה זה עולה לנו? אנשים החיים בריצוי כרוני, משלמים מחיר כבד. תחשבו על זה: אתם מתעוררים כל בוקר ולא שואלים את עצמכם "מה אני רוצה היום?" אלא "מה אחרים צריכים ממני?". הקול הפנימי שלכם, זה שאמור להגיד לכם מה אתם צריכים ורוצים, הופך ללחש. במקומו נכנסת דריכות וחרדה מתמדת. מה אם אאכזב מישהו? מה אם הוא יכעס? מה אם לא יאהבו אותי? זו לא סתם תחושה לא נעימה. אלא אובדן זהות. עיסוק קבוע בלהיות מה שאחרים רוצים, גורם לאבוד הקשר עם מי שאתם באמת.
בנוסף, הגוף יודע ומרגיש את הקונפליקט. לכן, הוא עלול להגיב בעייפות כרונית, מתחים, לפעמים דיכאון או התמוטטות שנראית כאילו הגיעה משום מקום.
הפרדוקס הכי גדול? אתם מרצים כדי להיות אהובים, אבל הריצוי הוא בדיוק מה שמונע אהבה אמתית. למה? כי אי אפשר לאהוב מישהו שלא מכירים. כשאתם תמיד מסכימים, נוחים, בלי דרישות, מי אתם בעצם? אנשים סביבכם לא רואים אתכם. הם רואים גרסה מוצלחת שבניתם עבורם. הקשרים שנוצרים הם שטחיים. אפשר להרגיש מוקף אנשים ועדיין לבד לגמרי.
אז מה עושים? מתחילים בהכרה פשוטה: אתם לא אחראים על רגשות של אחרים. נשמע פשוט, אבל זה אולי הדבר הקשה ביותר לקבל.
שינוי זה לא "מחר אני מפסיק לרצות". אלא, תהליך איטי במסגרתו אתה לומד להכיר שהריצוי לא משרת אותך יותר. שעליך ללמוד להכיל את חוסר הנוחות שמגיע עם השינוי. הכי חשוב, לשאול את עצמך: מה אני באמת רוצה? מה חשוב לי? מי הייתי רוצה להיות בלי לרצות תמיד את כולם?
נכון ששינוי זה הוא קשה ומפחיד. אבל משחרר אתכם מכבלי העבר ומלמד אתכם משהו חשוב: אתם לא צריכים להיות מושלמים כדי להיות ראויים לאהבה.