יש כאלה שצריכים דרמה כדי להרגיש בחיים.
קראו מה עושים כשמישהו לא יכול בלי המשבר הבא?
יש אנשים שקמים בבוקר ומיד שואלים "מה קרה?" עוד לפני שהספיקו להתעורר לגמרי. לא בגלל שמשהו באמת התרחש. פשוט כי "שום דבר" נשמע להם כמו תשובה מפוקפקת. כאילו רוגע הוא מצב ארעי שצריך לחקור מה מתרחש מתחתיו.
הם מתנהלים בערנות ודריכות קבועה. כמו מכשיר קשר שכל הזמן מקשיב לשידור. אצל חלק זה התחיל בגיל צעיר, כשהשלווה בבית הייתה מתוחה. אצל אחרים הייתה זו סביבה שבה היית צריך להישאר ערני. יש כאלה שפשוט נולדו כשהמערכת הפנימית שלהם מגיבה מהר מדי.
ואז באות למעלה משנתיים של חוסר ודאות ומתח במדינה. המתנה מתוחה של "מה הפעם"? אצל מרבית האנשים הדבר יוצר התשה עמוקה. אבל אצל מי שממילא חי בערנות גבוהה, תקופה זו רק מעצימה את הווליום.
אפשר לזהות אנשים כאלה די בקלות. איחור של עשר דקות הופך אצלם לעלילה, שיחה רגילה מקבלת נימה של "רגע. זה משמעותי…", טעות זעירה מרגישה כמו אירוע. למען האמת, הם מעולים בניווט בבלגן. יודעים להניע אנשים, להחליט מהר, לפעול תחת לחץ.
הקושי מתחיל כשהדחיפות הופכת לשגרה. כי מה נותר בלי הדרמה, כשאין מה לכבות או לתקן? בתוך השלווה שנשארת מחכים רגשות שפחות נעים לפגוש: בדידות שלא נעלמת, עצב ישן שמחכה מתחת לפני השטח, חוסר אונים. הדרמה, באופן מוזר, היא מסלול בריחה, המאפשרת להרגיש משהו חזק במקום משהו כואב.
לחיות לצד אדם כזה, זה סיפור בפני עצמו. הגוף שלך לומד להיות בהכנות. אתה מפתח מכ"ם פנימי: מה הפעם? מתי זה יתפוצץ? בלי לשים לב אתה הופך לשותף פעיל. הוא מדליק ניצוץ ואתה רץ עם מטף.
כאן מתחילה השחיקה. אתה מאבד את היכולת להבחין בין מה באמת דחוף לבין מה רק נשמע דחוף. אין מקום לקרבה אמתית כשכל הזמן מכבים שריפות. הקשר הופך למערכת תגובה במקום מפגש.
איך מתמודדים? כשרואים שדרמה מתחילה להתגבש, אל תיסחפו. עצרו לרגע. נסו לבדוק ביחד מה קורה באמת. לשאול: "זה משבר אמתי או שמשהו אחר מתעורר?" בדיקה משותפת יכולה להחזיר פרופורציות.
מה אם אתה מזהה את עצמך כזה שדרוך כל הזמן? חשוב לזכור שהדרמה היא לא החיים. היא רק דרך להתרחק ממה שכואב. מתחת לרעש יש רגשות שמבקשים מקום והקשבה. זה אומר שיש סיפור פנימי שמגיע לו התייחסות.
ייתכן שלא תמיד תהיה לכם בחירה אילו חוויות הופכות לדרמטיות. אבל תוכלו לבחור כיצד להגיב. גם אנשים שמחפשים זריקת אדרנלין יכולים ללמוד לעצור לפעמים, ליהנות מחיים פחות טעונים אבל אולי מתגמלים יותר. טיפול יכול להיות המקום ללמוד להרגיש חי גם בלי אדרנלין מתפרץ.