למה ככל שאנחנו נותנים יותר, לפעמים רואים אותנו פחות?
בעקבות התגובות המרגשות למאמר הקודם, הבנתי שחסר לנו חלק נוסף בפאזל: הצד שלנו בסיפור. למה לפעמים אנחנו אלה שבוחרים להישאר מעט מאחור? הנה החלק השני של השיחה שלנו על נתינה ונוכחות.
נתינת יתר לא תמיד הופכת אתכם לבלתי נשכחים, היא לפעמים הופכת אתכם למין רקע שקט ונעים בחיים של האחר. פעולה מוגזמת זו גורמת לנו להראות כמשאב בטוח, יציב, כמעט אוטומטי שלא צריך לבקש. מישהו לוחץ על כפתור ההפעלה ואתם יוצאים לפעולה.
אבל, האמת המורכבת היא שלא רק האחר מתרגל לשקט הזה. לעיתים קרובות, אנחנו אלה שמתקשים לראות את עצמנו ומעדיפים להישאר בצל, מתוך הרגל אוטומטי, מתוך הפחדים והקושי לערוך שינויים.
הנתינה כמעט בלי עצירה, היא לפעמים הדרך שלנו להתמודד עם חרדה עמוקה. אנחנו מוותרים על הקול האותנטי שלנו ומפתחים דמות מרצה רק כדי להרגיש מוגנים בתוך הקשר. קיים פחד שאם נפסיק להעניק, אולי נהיה פחות רלוונטיים. הפכנו להיות כמו האור שנדלק כשלוחצים על המתג. אף אחד לא עוצר להודות לזרם שזורם בקירות, פשוט סומכים על זה שהחדר יואר. בואו נודה על האמת, יש משהו בטוח בפוזיציה הזו. היא מגנה עלינו מהפחד הנורא מהתרחקות ונטישה אם נחליט להציב גבול ולהגיד מה אנחנו צריכים.
הקושי לעשות שינוי הוא אמתי לגמרי. אנחנו חוששים שאם נפסיק להיות "מפיצי האור" אוטומטיים, משהו בקשר יתרחק. הפחד הזה הוא מה שמחזיק אותנו בתוך קשרים מסוימים או בתוך כלל הקשרים שלנו.
אבל, בחירה נכונה מתי לתת, לצד בקשה למפגש באמצע הדרך, לא הופכת אתכם לאנשים פחות אכפתיים. היא פשוט הופכת אתכם לגלויים.
ברגע שתתחילו לתת לעצמכם רשות להתחיל לחשוב על עצמכם ומה נכון לכם, תאפשרו לאחרים לראות אתכם כאדם שלם עם רצונות משלו.
אל תפחדו לתפוס מקום. קשר שבו אתם מרגישים שאתם צריכים לוותר על עצמכם ורצונותיכם כדי להתקיים, הוא קשר שזקוק לחשיבה מחודשת ולאיזון חדש.
זה הזמן לבנות מערכות יחסים שמבוססות על הדדיות. אם אתם מזהים את עצמכם בתוך מעגל הריצוי, כדאי לשקול פניה לטיפול שיעזור להבין את מקורות הפחד ולהחזיר את הגבולות ואת הקול שלכם לתוך הקשר.
אשמח שתשתפו את מחשבותיכם, כדי שאחרים יפיקו גם מניסיונכם ומחשבותיכם.