הקשר בין דפוסי התקשרות לבין זוגיות

דפוסי התקשרות מכתיבים את מערכות היחסים הבינאישיות שלנו. באמצעות דפוסי המשפחה אליה נולדנו ובה גדלנו, אנו יוצרים דפוסי האהבה, דפוסי קרבה/מרחק, את האמונות והערכים שילוו ויכתיבו את מערכות הקשרים העתידיות שלנו עם בני הזוג, ילדינו והסביבה החברתית והמשפחתית.

דפוס ההתקשרות (Attachment) נקבע בשנה הראשונה לחיים. איכות הקשר הראשוני הוא ההתנסות הראשונה בקשר עם עוד אדם (בדרך כלל האם), איכות קשר זה תשפיע על הקשרים וקשרי האהבה שיוצרו בבגרות. הציפיות והאמונות שאנשים פיתחו לגבי היחסים הקרובים שלהם, מבוססים על המודלים הפנימיים שהופנמו ביחסים הראשוניים עם הדמות המטפלת בילדות. דפוסים אלה, לרוב, נשארים יציבים יחסית ועשויים להשפיע על היחסים הזוגייים בבגרות.

הספרות מגדירה התקשרות (Attachment) מצב שבו התינוק מחפש את קירבת ההורים וההרגשה שהוא מוגן ובטוח בקירבתם. מדובר בצורך הישרדותי, שבו כאשר תינוק מרגיש לא בטוח, הוא יחפש קירבה ונחמה אצל אמו. מדובר בחלק בלתי נפרד מקיומנו, גם אם ההורים שאינם מסוגלים לספק הגנה לילדיהם, משום שהם מרוחקים, קרים, או חלילה מתעללים.

מנגנון ההתקשרות מסייע לנו לשרוד, בעיקר בזמנים של מצוקה, חרדה וקושי. בתקופות אלה אנו זקוקים לאנשים הקרובים אלינו. לדוגמא, כאשר קורה לנו אירוע מפחיד או טראומטי כלשהו – התגובה הראשונה כמעט, היא להתקשר לקרובים לנו כדי לחלוק עמם את החוויה ולמצוא מקור של נחמה והרגעה.

במחקרים רבים נמצא כי קיים קשר בין איכות הטיפול בתינוק לבין סגנון ההתקשרות שלו. תינוק נולד עם מוכנות בסיסית בקשר עם אמו, אביו או כל דמות משמעותית-מטפלת -אחרת. כדי שתתפתח התקשרות בטוחה, על התינוק להיות בטוח שיענו לצרכיו באופן עקבי ורגיש – הוא יכול לסמוך על האדם שמטפל בו שיהיה שם בשבילו כשיזדקק לו. כדי לפתח אצל התינוק מנגנון של התקשרות בטוחה – על ההורה לזהות את איתותי התינוק ולהענות להם בהתאם לצורך של התינוק. כשהתינוק מפגין מצוקה, תפקיד ההורה להרגיע אותו. לעיתים הורים משקיעים בתינוק אבל אינם מבינים, מתרגמים או מזהים נכון את האיתותים של תינוקם – תינוק כזה ייפתח התקשרות לא בטוחה, למרות מאמציהם של ההורים. התינוק יחווה מצבי מצוקה שבהם לא נענים לצרכיו.

מחקרים הוכיחו כי דפוס ההתקשרות משפיע על בחירת בן הזוג. ישנו קשר בין סגנון ההתקשרות בינקות/בילדות לבין סגנון ההתקשרות בבגרות. אנו נוטים לבחור בן זוג לפי דפוס ההתקשרות של עצמנו - בעלי התקשרות בטוחה נוטים להתחבר לבני זוג בטוחים, בעלי התקשרות נמנעת נוטים להתחבר לבעלי התקשרות חרדה. עוד נמצא במחקרים כי בעלי דפוסים לא בטוחים ימשכו יותר לבני זוג לא בטוחים, מאשר בעלי התקשרות בטוחה.

היחסים המוקדמים עם ההורים, כפי שנתפסו על ידי הילדים, קשורים למשמעות הקשר הזוגי אותו מפתחים בבגרות. ככל שחווים יותר אהבה ובטחון ביחסי הילדות המוקדמים עם ההורים, נוטים יותר להדגיש אלמנטים של עצמאות, סבלנות וסובלנות – חשים יותר בנוח עם אינטימיות. כמו כן נוטים ליצור קשרים תוך שיתוף פעולה, תמיכה והקשבה לצרכיו של האחר. מבוגרים שחווה את הדמות המטפלת בילדות כדוחה או לא עקבית, נטייתם לבנות מערכות יחסים קרות, עם ריחוק ריגשי רב או אובססיביות ופולשניות.

ישנם מחקרים המצביעים על כך שלעיתים קרובות, דפוסי ההתקשרות עוברים בהעברה בין דורית – דהיינו, עוברים מדור לדור. הורים עם התקשרות בטוחה יכולים לזהות טוב יותר את צרכיהם של הילדים שלהם. בעוד שהורים עם דפוסי התקשרות לא בטוחה, נמנעת-חרד, יתרגמו את צרכי ילדיהם באופן שאינו תואם.

קיימים ארבעה סוגי התקשרות: התקשרות בטוחה, התקשרות נמנעת, התקשרות אמביוולנטית והתקשרות לא מאורגנת (זהו סוג בעייתי ונדיר של התקשרות, לכן לא אתעכב עליו כאן).

  • אנשים עם התקשרות בטוחה – הם אנשים חברותיים, חשים שראויים לאהבה, יודעים לאזן בין צרכים של ביחד לצרכים של נפרדות. המאופיינים בדפוס התקשרות בטוח, חשים בנוח ביחסי תלות הדדית. הם מתקרבים בקלות יחסית לאחרים ואינם מאוד מוטרדים מדחייה או קרבת יתר, נותנים אמון באחר ומחפשים קשרים שבהם הם מוערכים וחשים אהובים. בכל התקשרות משמעותית הם משחזרים את הקשר הראשוני שלהם עם דמות ההתקשרות שהיה קשר מספק ותומך. מרגישים בטוחים ונינוחים במצבים של תלות וקירבה הדדית, תוך ידיעה כיצד יגיבו אליו. מדובר באנשים עם בטחון והערכה עצמית גבוהה. מתמודדים היטב עם בעיות, מבקשים עזרה בשעת הצורך מתוך בטחון שיעזרו להם. הם מאופיינים במיומנויות תקשורת טובות, ביכולת לווסת רגשות שליליים ולהתמודד עם קונפליקטים באופן ראוי תוך שיתוף פעולה. בעיתות משבר משתמשים שאסטרטגיות התמודדות יעילות.

  • אנשים עם סגנון התקשרות נמנעת-חרד (התקשרות לא בטוחה) – יביעו חשדנות לגבי כוונות הזולת, תוך קושי לסמוך על אנשים אחרים ופחד מפני דחיה. ישמרו על מרחק פיזי ונפשי, יתקשו ליצור קירבה ואינטימיות. לכן הם נמנעים ממצבים העלולים להעמיד אותם במצב של דחייה. היחסים הבינאישיים שלהם מאופיינים, בדרך כלל, בריחוק, בפחות אינטימיות, קירבה וחיבה, ברמות נמוכות של יציבות, סיפוק והסתגלות במערכות יחסים זוגיות בכלל ובנשואין בפרט. משתמשים במנגנוני הגנה של הכחשת הצורך בקירבה - משדרים קור וריחוק. נראה כאילו אינם זקוקים להתייחסות של בני הזוג ומלווה אותם התחושה שלא באמת מכירים אותם. כאשר יתעורר קונפליקט זוגי, הם ישתמשו תבניות הרסניות של תגובות רגשיות, כמו ניתוק במקום נסיון שיקום ושימור מערכת היחסים הזוגית.

  • אנשים עם סגנון התקשרות אמביוולנטי - מוגדרים ככאלה המעוניינים מאוד במערכת יחסים קרובה וסימביוטית, אבל חוששים שבני הזוג לא יחזירו להם אהבה וינטשו אותם. סובלים מחרדה וטורדנות לגבי יציבות הקשר, כל נסיון להתרחקות ואוטונומיה, של בן הזוג, נחווה על ידם כפחד מנטישה. מדובר באנשים תלותיים ותובעניים תוך חשש תמידי שבן הזוג פחות מחוייב לקשר. קשריהם הרגשיים מאופיינים בתנודתיות רגשית, מגדירים עצמם כבעלי ספקות, התלבטויות ותחושה שאינם מובנים ואינם מוערכים כראוי על ידי אנשים אחרים.

אנשים עם התקשרות בטוחה הם עוגן ומקום בטוח לבן הזוג. ביכולתם לנהל ויכוחים ומריבות באופן פרודוקטיבי ומוצלח יותר. בטיפול זוגי אנו פוגשים, בעיקר, מטופלים עם דפוסי התקשרות לא בטוחה. כאשר אחד מבני הזוג מאופיין בהתקשרות בטוחה והאחר בהתקשרות לא בטוחה, בן הזוג עם התתקשרות הבטוחה – יהיה קשוב וירגיע את בן זוגו עם ההתקשרות הלא בטוחה. במקרים בהם שני בני הזוג מאופיינים בהתקשרות לא בטוחה יתקשו לסמוך אחד על השני, להוות מקור תמיכה והרגעה, יהיו מרוחקים וקרים, כל קונפליקט יהיה סיבה לניתוק ריגשי, לפרידה.

כאשר אחד מבני הזוג מאופיין בהתקשרות לא בטוחה וגם חווה אובדן או טראומה – הדבר יוסיף קושי על קיום הקשר הזוגי.

אנשים עם דפוסי תקשורת נמנעת יגיעו לטיפול ויתקשו להבין למה הם צריכים לדבר על קשרים, קשיים ומה הם מרגישים. הם יבקשו הדרכה קצרה וממוקדת מטרה. מאידך, אם יישארו בטיפול וירכשו אמון בקשר, הם יתחילו לדבר על נושאים הקשורים לדפוסי התקשרות ולקשרים הרגשיים שלהם. מנסיון אין לאנשים אלה את הידע כיצד לדבר בשפה רגשית, גם אם הם מאוד משתדלים.

האם ניתן לשנות דפוסי התקשרות?

אדם שחש שדפוס ההתקשרות שלו אינו תקין, יכול לשנות אותו בטיפול. בבסיס דפוסי ההתקשרות קיימים תהליכים לא מודעים. כאשר דפוסי ההתקשרות משפיעים על הזוגיות/ההורות/עבודה וכו', ניתן לשנות דפוסים אלה. האדם המעוניין בשינוי יכול לבחור בסוגי טיפול שונים כמו: דינמי, התנהגותי או קוגנטיבי. לדוגמא: אדם המצליח לזהות מצב המעורר חרדה או כעס, בתהליך טיפולי, יכול לרכוש מיומנויות התמודדדות טובות יותר עם מצב זה.

דפוסי התקשרות לא תקינים, ניתנים לשינוי. שינוי שיוביל למערכות יחסים טובות יותר ולקשר בטוח יותר עם הסביבה – הקרובה והרחוקה יותר.