משבר משפחתי - חולי במשפחה

התפרצות מחלה קשה אצל אחד מבני המשפחה עלולה להביא למשבר בתוך המשפחה.

ניתן לדבר על מספר תופעות פסיכולוגיות המאפיינות את התפרצות מחלה:
- מצב של אי ודאות וחרדה.
- תחושת חוסר אונים ואיבוד שליטה.
- תלות ופגיעה בהערכה העצמית.
- כעס- כלפי המערכת, המשפחה והסביבה.
- הכחשה של המחלה.
- דכאון.

השפעת המחלה על המערכת המשפחתית:
מחלות כמו: מחלות נפש, סרטן, מחלות לב קשות ועוד מוגדרות בספרות כמחלות "משפחתיות". אבחונן של מחלות אלה בבן משפחה גורם לשינוי בשווי המשקל המשפחתי, שהיה נהוג עד לגילוי המחלה. למעשה, בני המשפחה נאלצים להגדיר מחדש את עצמם כמשפחה. הופעת המחלה מהווה גורם מלחיץ לא רק לחולה כי אם גם למשפחתו. מכאן, שהתמודדות עם המחלה היא התמודדות משפחתית, ללא קשר לשוני בין מאפייניה.

המשפחה היא הסביבה החשובה ביותר אשר בתוכה מתפתח משבר החולי. איום על בריאותו של אחד מבני המשפחה ובמיוחד כאשר מדובר בילד או בהורה, נחווה כאיום על קיום המשפחה ויכול להוביל להפרעה בתפקוד המשפחה כולה.

לעיתים קרובות, מדובר במשבר פתאומי. רמת הלחצים האישיים, המשפחתיים והסביבתיים גבוהה וחוסר הוודאות יוצר תחושת חרדה וחוסר שליטה. ישנן משפחות שבהן ניכר שאחד מבני המשפחה הוא המטפל העיקרי למן ההתחלה בעוד בני המשפחה האחרים הינם שותפים פאסיביים בטיפול. לא אחת המטפל העיקרי נאלץ לעזוב מקום עבודה או מגורים על מנת לטפל בבן המשפחה החולה.

משפחה, שעד פרוץ המשבר נראתה מלוכדת ובעלת כוחות, נקלעת למצב בו כל פרט מתמודד באופן אישי עם המשבר, מבלי יכולת לשתף ולהתחלק עם בני המשפחה האחרים בנטל הפיזי והרגשי. לעיתים קרובות, קורה, כי בני המשפחה מממשיכים בהיקף עבודה רגיל ואף מגבירים את הקצב, מבלי להתחשב בצרכי החולה או המטפל העיקרי.

ניכר כי כל אחד מבני המשפחה מתמודד או לא מתמודד בדרכו, אין שיתוף ונסיונות למציאת פתרונות משותפים ואין התחלקות רגשית ופיזית בנטל. למעשה, המשבר מצריך התארגנות חדשה ודפוסי התנהגות חדשים אשר לא היו קיימים ברפרטואר המשפחתי. מתוך כך, מתעוררים קונפליקטים סביב "תפקידים" ו"מקום", בין בני המשפחה.

המשפחה כמערכת נמצאת בשינוי מתמיד. השאיפה היא להשיג איזון בין שתי פונקציות שלכאורה סותרות אחת את השנייה: נטייה לאיזון ולשימור המצב, מול יכולת וצורך בשינוי. תפקיד המשפחה הוא למצוא איזון בין הצורך לאחדות ולתמיכה, לבין הצורך בגדילה וניפרדות.

משפחה שמתפקדת היטב מתבטאת ביכולתה להגמיש את דפוסיה בהתאם לשינויים העוברים עליה במהלך החיים. הסתגלות הוא אחד האפיונים הנחוצים לקיום משפחה מתפקדת. במשפחה הלוקה בקשיים תפקודיים, צפוי קושי בהסתגלות לתפקידים החדשים הנדרשים כתוצאה ממחלת אחד מבני המשפחה. במשפחה מתפקדת הכישורים העיקריים הדרושים לביצוע משימותיה הם השלמה אחד של השני והסתגלות הדדית. הזוג חייב לפתח דפוסים אשר לפיהם תומך כל בן-זוג בתפקודו של האחר בתחומים רבים.

כאשר המערכת הזוגית הינה רופפת, אין תחושה של תמיכה הדדית, אין משתפים אחד את השיני בעולמם. הדבר עלול להביא לכך כי בני הזוג, שאחד מהם חלה, לא יהיו שותפים למשימה המשותפת של התמודדות עם החולי. לא יווצר שינוי בדפוסי ההתנהגות אצל בן הזוג הבריא, הוא יתקשה להתגייס למשימת הטיפול ובן הזוג החולה יאלץ להתמודד לבד-פיזית ורגשית.

במערכת בה הקשרים רופפים ניתן לראות "בריחה" בצורת הגברת שעות עבודה, העדר או צמצום הזמן המשותף, האינטימי - הם תמיד מוקפים באנשים נוספים, מתוך המשפחה ומחוץ לה.

האחים - במשפחות בהם הקשרים הראשוניים בין האחים לוקים בחסר, האחים יתקשו להוות מקור תמיכה וחיזוק האחד כלפי השני. לעיתים אחד מהאחים נשאר לשאת בנטל העיקרי של הטיפול בחולה בעוד האחים האחרים מגיעים לבקר. אין שיתוף הדדי והתחלקות רגשית בקשיים או חלוקת תפקידים בטיפול בחולה.

אנו יכולים להיות עדים לקואליציות חדשות שמתפתחות החולה ונושא הנטל העיקרי המטפל העיקרי . לא אחת מערכת זו נוצרת כתוצאה מאילוץ, שכן מישהו צריך להתגייס ולטפל בחולה. במקרים רבים ניתן לראות כי השתיים מוצאים עניין זה בזה והתוודעות מחודשת, סביב המחלה, יוצרת קרבה, תחושת שותפות והנאה מהזמן המשותף. כמו כן הם יכולים להוות מקור משלים של תמיכה, עידוד והסתגלות למצב החדש.

חשוב שהמערכת המשפחתית תהיה פתוחה וחדירה להשפעות הסביבה. הדבר יכול לעזור בגיוס מקורות תמיכה נוספים, בשיתוף אחרים ובמתן וקבלת עזרה במידת הצורך. נוקשות והסתגרות המשפחה סביב מחלת אחד מבניה, יכולים לגרום למצוקה קשה, לתחושת בידוד וחוסר תמיכה סביבתית.

גיוס גורמים סביבתיים, דהיינו קהילתיים ומשפחתיים, לא יפגע בלכידות המשפחתית אם מלכתחילה גבולות המשפחה ברורים. משפחה שלפני פרוץ המחלה הייתה מלוכדת, ידעו לבלות זמן פיזי ורגשי יחד, ישרדו משברים באופן הסתגלותי וטוב יותר. במשפחה בה היה שיתוף ברמה הרגשית – רגעי שמחה או לחלופין משבר, תשרוד ותתלכד סביב החולה והמחלה והם יתגייסו כמקשה אחת למשימה. גם אם אחד מבני המשפחה יקח חלק גדול יותר בנטל, התחושה לא תהיה של בידוד או קורבנות אלא תחושה של לכידות בהתאם לצרכים החדשים שנוצרו.

לעומתם במשפחות בהם לא מתוארת כל התחלקות רגשית אלא ניתוק מוחלט ואיש מחברי המשפחה אינו מעיז להעלות את חרדותיו בקשר למחלה או לחלוק בקושי הגדול בתהליך הטיפול, יתקיים ניתוק רגשי בין החברים שיבוא לידי ביטוי בכעס והתרחקות.

מקרים רבים, למרות העיסוק האינטנסיבי במחלה, על המשפחה להעזר בגורמים חיצוניים, מקצועיים, שיהוו מקור תמיכה כדי לעזור למשפחת להתלכד סביב המשימה של הבאת בן המשפחה החולה למצב טוב יותר. בכל עת בני משפחה זקוקים למקום בו ניתן לנקז את הכעס, התסכול, החרדה והפחד מפני העתיד.